בתוך מבול החדשות מבית ומחוץ שנופל על ראשינו מדי יום ביומו, אפשר שהעניין הזה הלך לאיבוד. הישראלים לא עקבו אחרי חילופי הדברים הללו, אף שמדובר באחד מן ההסכמים החשובים ביותר שיש לישראל עם ארה"ב. הסכם שכאמור הזרים למערכת הביטחון 33 מיליארד דולר לרכש נשק אמריקאי, ועוד 5 מיליארד דולר למערכות הגנה מטילים בעשר השנים האחרונות.
הקוראים ישאלו את עצמם: "מה קרה לראש הממשלה? למה הוא מוותר בקלות רבה כל כך על סכום אדיר כזה, אשר חיוניותו לישראל גדולה מאי פעם?". אז לידיעת קוראינו, לא ראש הממשלה מבקש "לוותר" על הסיוע, אלא זוהי כנראה, לצערנו, המגמה המסתמנת בוושינגטון – והיא מסוכנת מאוד למדינת ישראל. לא עוד הסכם סיוע לעשר שנים.
ראש הממשלה הצהיר בעבר, ברגע של חולשה ואולי מתוך "כבוד לאומי", הצהרה דומה, וכמובן התעלם ממנה בהמשך. ישראל המשיכה להתדפק על דלתותיה של ארה"ב, ולכן הסיוע חזר ונמשך משנה לשנה. אגב, רק בצניעות נזכיר כי ישראל היא המדינה שקיבלה את הסכום המצטבר הגדול ביותר של סיוע צבאי אמריקאי מאז מלחמת העולם השנייה, הראשונה בתור.
האמריקאים לקחו את בגין ברצינות ואמרו לעמיתיהם הישראלים "בואו נוותר על הסיוע", אולם הישראלים חשבו כי ראש הממשלה טעה, וריככו את המכה. במו"מ חל שינוי, לא עוד סיוע אזרחי – אלא רק סיוע לצרכים צבאיים־ביטחוניים.
בהמשך, האמריקאים קבעו כי כספי הסיוע יוצאו בארה"ב ולא בישראל. אף שהתעשיות הצבאיות הישראליות חטפו מהלומה כבדה, הן למדו לחיות עם הגזירה החדשה. תעשיית הנשק האמריקאית הייתה כמובן מרוצה מהשינוי, שהיה בו היגיון מסוים.
בדלנות וקיצוץ
בתזמון מוזר, אבל מרתק, צה"ל השיק השבוע את "חושן" – תוכנית החומש החדשה שלו, ובה קבע כי לקראת שנת 2030, ובהתבסס על מלחמת חרבות ברזל וספיחיה השונים, יזדקק הצבא להצטיידות של 350 מיליארד שקל מעבר לתקציב התפעולי השוטף שלו.
ברור מאליו כי אין שום סיכוי בעולם שישראל תוכל לממן את ההצטיידות הזו בכוחות עצמה. במאמר מוסגר אפשר גם לשאול אם התיאבון של צה"ל אינו גדול מדי ומעבר למידותיה ולצרכיה של מדינת ישראל.
אולם ברור כי מהמלחמה האחרונה ישראל יצאה עם גירעון גדול, ועם הבנה שיש לחדש את פני הצבא ולהיענות לצרכים חדשים. בינה מלאכותית, רובוטים וטכנולוגיות חדשות נכנסים לשימוש והופכים לגורם מרכזי במלחמות עתידיות.
ראש הממשלה יודע כל זאת, ועדיין אמר מה שאמר. הסיבות האמיתיות הן הנשיא דונלד טראמפ, המפלגה הרפובליקנית והמפלגה הדמוקרטית. הנשיא טראמפ דורש באופן עקבי מבנות בריתה של ארה"ב – כולל נאט"ו, אוקראינה, טייוואן וקוריאה הדרומית – להכניס יד לכיס ולהשתתף במימון הוצאות הביטחון שלהן.
טראמפ חס על קופת האוצר האמריקאית ומבין כי ככל שיוציא פחות על סיוע, כולל לארגונים בינלאומיים והאו"ם בתוכם, יישאר לו יותר כסף לצורכי פנים. בהיגיון הפשוט הזה נכלל גם הסיוע הצבאי לישראל, ואגב גם למצרים.
יש להניח כי טראמפ חלק את עמדותיו עם עמיתיו למפלגה, כולל לינדזי גרהאם, ואת זה שמע ראש הממשלה בביקורו במיאמי או בעת המפגש בירושלים. המפלגה הרפובליקנית עצמה הייתה בעבר מבצר נעול מבחינת הסיוע לישראל, וחבריה תמכו כמעט בעיניים עצומות בסיוע לדמוקרטיה היחידה במזה"ת. אבל עכשיו ישראל שנויה במחלוקת, ויש במפלגה קולות – שהנשיא מאזין להם – הקוראים לבדלנות ולקיצוץ בסיוע החוץ.
אשר למפלגה הדמוקרטית, היא הולכת ומתרחקת מישראל. נתניהו ויתר בפועל על תמיכתה, הוא מדיר אותה מפעילותו השוטפת כולל ביקוריו בארה"ב, וכך הוא מאבד מחצית מהעם האמריקאי ונבחריו. במקביל, יש לומר, המפלגה הדמוקרטית משנה בהדרגה את עמדותיה כלפי ישראל, והביקורת כלפינו גוברת והולכת מאז מלחמת חרבות ברזל.
כרגע נראה כי הרפובליקנים יפסידו את הרוב הנוכחי שלהם בבית הנבחרים בבחירות האמצע בנובמבר 26', או אז יהיה קשה מאוד לטראמפ ולממשל האמריקאי להעביר מהלכי חקיקה, ובכלל זה סיוע חוץ. ישראל תזדקק אז מאוד לתמיכה דו־מפלגתית, כפי שהיה מאז ומעולם.
אם הבנו נכון, נתניהו אמר שהוא מציע כי ישראל מוכנה בהדרגה לצמצם את הסיוע במהלך העשור הקרוב, ובסיומו לוותר עליו כלל. נתניהו מעריך, אם כי אין לכך כל סימוכין, כי בעוד 12 שנה הוא כבר לא ישמש בתפקידו, ולכן גם פחות מעניין אותו מה יקרה פה משנת 2038 ואילך. אבל זה מאוד מעניין את הישראלים שיהיו כאן באותה עת ואת בניהם ובנותיהם, נכדיהם ונכדותיהם.
ישראל אינה יכולה, נכון להיום, לעמוד בצורכי הביטחון שלה בלי עזרה אמריקאית. תגדל הכלכלה שלנו ככל שתגדל, לא נוכל לייצר לעצמנו תקציבי ביטחון כה עצומים. ולא אמרתי מילה וחצי מילה על המשמעות הכספית של פערי כוח האדם והסירוב החרדי הקיים לשאת בנטל.
עמדתו של נתניהו חסרה לחלוטין ראייה אסטרטגית ארוכת טווח. היא מיועדת אך ורק לצרכים של היום ועכשיו. השבוע אומנם ירד, תודה לאל, הרבה גשם, אך נתניהו לא יכול להכריז "אחריי המבול".
התרעות פיקוד העורף