לכאורה קיים מתח בין מספר ערכים שמתנגשים אחד בשני - מצד אחד החיסיון העיתונאי, ומצד שני החובה לעשות כל שניתן לגילוי וחקר האמת במסגרת הדין. צריך בהקשר הזה לזכור שהחיסיון העיתונאי הוכר כחיסיון חשוב מאד שבא להגן על העבודה העיתונאית ועל חיסיון מקורות עיתונאיים וכדומה, אבל החיסיון הזה איננו מוחלט, אלא יחסי וניתן לבטל אותו במקרים מתאימים. כך פסק בית המשפט העליון.
השופט מנחם מזרחי הלך כאן על ערך חשוב יותר, והוא גילוי האמת, שבאופן מעשי, לשיטתו של השופט, יכול להתקיים רק אם ייבדקו מכלול הגרסאות שיצאו מפיו של אלי פלדשטיין בכל אותן ההזדמנויות בהן השמיע את הגרסה שלו - במשטרה, בראיונות עיתונאיים, בדו"חות סודיים שונים ובכל הזדמנות רלוונטית. מבחינה זו השופט נהג כדין, גם כאשר ציין בהחלטתו כי הוא לא חשף כל מקור משום שהמקור גלוי וידוע ומתפרסם בכל מדיה אפשרית, ולכן אין פגיעה בחיסיון העיתונאי במקרה זה. השופט אומר את המובן מאליו: "אינני חושף מקור, ולכן הטענה הזו דינה להידחות".
העניין השני שהשופט מתייחס אליו, וגם בצדק, הוא הצורך, שלא לומר ההכרח, להשוות את כל הגרסאות של פלדשטיין כדי לדעת איפה האמת נמצאת. ועל כך אומר השופט מזרחי שהתגלו סתירות חזיתיות מהותיות בגרסאותיו השונות. לפיכך, הניסיון של העיתונאי להסתיר חלק מגרסתו של פלדשטיין, נדחה בצדק על ידי השופט שבא ואומר דבר ברור ומובן מאליו: "כל גרסה שיצאה מפיו (של פלדשטיין) מסייעת לחקר האמת".