חוק שירות המדינה קובע כי הממשלה ממנה את נציב שירות המדינה, וכי על המינוי לא חלה חובת מכרז. בפועל, בעשורים האחרונים נהגה הממשלה להיעזר בוועדת מינויים מיוחדת, שבראשה שופט בדימוס ולצדו נציגי ציבור. במרכז המחלוקת עמדה השאלה האם הפטור מחובת מכרז פירושו שגם אין חובה לקיים הליך תחרותי אחר, או שמדובר רק בפטור טכני ממכרז, תוך שמירה על חובת תחרות.
השופט מינץ הדגיש כי לצד שיקולים של כישורים מקצועיים ושמירה על עצמאות השירות הציבורי, מותר לממשלה לשקול גם את יכולתו של המועמד לפעול בהתאם למדיניות הממשלה בנוגע לניהול ההון האנושי. עוד צוין כי גם אם הליך תחרותי עשוי להיות רצוי, אין בכך כדי לחייב את הממשלה לנקוט בו. עם זאת, נקבע כי בעתיד על הממשלה לפעול לקביעת מנגנון קבוע וברור למינוי הנציב.
הנשיא עמית קבע כי מנגנון המינוי שנבחר מקנה לדרג הפוליטי, ובפרט לראש הממשלה, השפעה מכרעת, דבר שיוצר חשש ממשי למינוי פוליטי. הוא הצביע על היעדר קריטריונים גלויים, על חוסר שקיפות, ועל היעדר התייחסות מספקת לעצמאות הנציב. לדבריו, במצב כזה לא הוכח שההחלטה נשענה רק על שיקולים מקצועיים.
ברק-ארז הוסיפה כי המשפט הציבורי בישראל מתפתח גם באמצעות פסיקה, וכי חובות של תחרות ושוויון אינן רק "דין רצוי" אלא חלק מהדין הקיים. היא הדגישה את השפעת תפקיד הנציב על קידום שוויון וייצוג הולם בשירות הציבורי, וכן את הקושי במעורבות ראש הממשלה במינוי, נוכח סמכויות הנציב במינויים ובהדחות של בכירים במערכת אכיפת החוק.
בסופו של דבר, דעת הרוב הכריעה: הממשלה רשאית למנות את נציב שירות המדינה ללא הליך תחרותי, באמצעות ועדת מינויים מיוחדת, כפי שנהגה בעבר. יחד עם זאת, השופטים ציינו כי ראוי שבעתיד ייקבע מנגנון קבוע וברור למינוי התפקיד. כאמור, בעבר הנשיא עמית עצמו קבע שאין צורך למנות נציב שירות מדינה בהליך תחרותי - אך קבע הפוך בהליך הנוכחי.
התרעות פיקוד העורף