העתירה עוסקת בטענה שלפיה המדינה אינה רשאית להמשיך וליישם מדיניות גורפת של "אי הרחקה קבוצתית" כלפי אזרחי אריתריאה, מבלי שעיגנה את מנגנון "ההגנה הקבוצתית" בחוק. לטענת העותרים, החוק מחייב להרחיק שוהים שלא כדין בהקדם האפשרי, ואילו המדינה מעולם לא פרסמה באופן סדור את המדיניות עצמה או את התשתית העובדתית שעליה היא מתבססת. בעתירה נטען כי לאורך השנים חזרו אלפי אזרחים אריתראים לארצם, וכי אלפי תומכי משטר ממשיכים לשהות בישראל.
עוד נטען כי הוצגו דוגמאות למסתננים שהצהירו לפרוטוקול כי הם תומכים במשטר בארצם, ואף מיוצגים על ידי עורך דין שנשכר על ידי שגרירות אריתריאה בישראל. בנוסף, הובאו מקרים של עבריינים מסוכנים מאוד ששוחררו ממשמורת בניגוד לחוק, לטענת העותרים, אך ורק בשל מדיניות ההגנה הקבוצתית.
לטענת העותרים, התיקון האחרון יוצר מצב שבו מצד אחד החוק מחייב הרחקה, ומצד שני המדינה ממשיכה להפעיל מדיניות קבוצתית המנוגדת לחוק. עוד נטען כי התיקון חל על מספר מצומצם של מקרים ואינו נותן מענה לסוגיות המרכזיות שעלו בעתירה.
לעניין תיקון 41 נאמר כי "לכאורה מדיניות אי ההרחקה עודנה עומדת בעינה לאחר התיקון, זולת במקרים שבהם מדובר בעניינו של מוחזק במשמורת אשר הוכח לגביו כי הוא תומך משטר". בהתאם לכך הורה בית המשפט כי "על כן יתכבדו המשיבים להגיש תגובה מקדמית משלימה לכלל סעיפי העתירה ולגופה, זאת חרף עמדתם לפיה יש להורות על סילוק העתירה על הסף".
התרעות פיקוד העורף