רובינשטיין, שלדעתו מצטרפים השופטים ניל הנדל וצבי זילברטל, כותב כי "הטרור היהודי, תודה לאל, מצומצם בהיקפו על-פי טיעוני המדינה, בעוד הטרור הפלסטיני רחב בהרבה בהיקפו", אך מוסיף כי "הריסתו או אטימתו של בית מחבל יהודי, אשר תביא להצלת חיים, ולו של אדם אחד, מצדיקה את השימוש בתקנה". עם זאת, במקרה של הרוצחים יוסף בן דוד ושני הקטינים, הוא קובע כי בתיהם יישארו על טילם.
"אמנם, אף לגופו של עניין דומה שההחלטה במקרה דנא אינה חורגת מגדרי המידתיות ואינה נגועה בחוסר סבירות", כותב רובינשטיין. "ואולם, נחזור ונטעים – כוחה של תקנה 119 יפה הן ביחס למחבלים ערבים והן ביחס למחבלים יהודים, הכל בהתאם לנסיבות הזמן והמקום, ולאמות המידה שנקבעו בפסיקה ביחס להפעלתה. טרם חתימה, מייחלים אנו כי יתמו חטאים מן הארץ, וכי כבר בעתיד הקרוב לא יוצרך השימוש בתקנה 119 כלפי מי מבני ארצנו, יהודים וערבים כאחד".
התרעות פיקוד העורף