בערעורה, טענה סובול כי העונש שנגזר עליה, שש שנות מאסר, הוא חמור וארוך, וביקשה להתחשב בכך שאימה סובלת ממחלה ממארת. לדבריה, בית המשפט האשים אותה במות המנוחה, על אף שכלל לא הורשעה בכך. כמו כן, טענה כי יש להתייחס למצבה הנפשי, ולחוות הדעת הפסכיאטרית שקבעה כי לא יכלה להבין את אשר עשתה.
הפרקליטות, מנגד, טענה כי יש לדחות את הערעור, וכי נסיבותיה האישיות של סובול עמדו בפני בית המשפט המחוזי כאשר ניתן גזר הדין. אימה של סובול תיארה במהלך הדיון על הערעור את הקשיים שהיא חווה מאז אירוע הרצח, ואת החשיבות של הקשר המורכב שבינה לבין ביתה וביקשה להתחשב במצבה ולהקל עליה.
בית המשפט החליט לדחות את הערעור כיוון שהוא נמצא בטווח המוסכם על הצדדים בהסדר הטיעון, ולא חורג ממדיניות הענישה הנהוגה. "חלקה של המערערת בפרשה הינה משמעותי בהיותה הכוח המניע למעשי האלימות כלפי המנוחה. הנאשמת הסתירה את כלי ביצוע הרצח ואביזרים נוספים, החביאה את הנאשם בחדר בדירה ומנעה את כניסת המשטרה לתוכו. כשהגיעו השוטרים לדירה, מסרה להם המערערת בכזב כי אדם אחר דקר את המנוחה. נסיבות ביצוע העבירות, כפי שהן עולות מכתב האישום המתוקן, הן חמורות, מעידות על תכנון ונמצאות ברף הגבוה של המעשים"
"במכלול הנסיבות, אנו סבורים כי הוא מגלם איזון ראוי בין נסיבותיה האישיות של המערערת ובין חומרת מעשיה", נכתב בהחלטה. "בהניתן כל אלה, לא מצאנו עילה להתערבותנו".