הגעתי לביתם של הזוג מנחם (שם בדוי) בשעת צהריים, הוזמנתי לביתם על מנת לסייע להם בניסוח צוואות לשניהם, הבית היה מרוהט בריהוט חדש, הספות היו מכוסות בכיסויי בד, מראה רגיל עבורי. הבעל, בשנות השמונים לחייו, אדם שבריאותו רופפת, הביט בי במבט מודאג: "אני מעוניין למנוע מחלוקות בין הילדים ביום בו אסתלק מן העולם", מסר לי בשיחת הטלפון הראשונה שקיימנו. גם האישה, צנומה ועניינית, הייתה חדורת מטרה. לבני הזוג היו סיבות טובות לחשש.
למרבה הצער, אחד האחים, אשר היה במצב כלכלי מעט רעוע לא עלינו, התעקש לקבל את חלקו בדירה בשל לחציו הכלכליים. האמא כמובן סירבה, שכן לאן תפנה עם ילדיה, אחד מהם קטין? מה תוכל לרכוש לאחר תשלום המשכנתא? האם תתחיל לגור בשכירות כשאין לה מקור הכנסה?
למרבה הצער, אשתו של האח גרמה לאח להתעקש, והוא פנה לבית המשפט בתביעה לפירוק שיתוף ולמכירת דירת המגורים, ובית המשפט נאלץ להסכים למכירת הדירה, שכן זו זכותו של כל יורש.
אפילו אם האח היה מוותר והדברים היו קורים על מי מנוחות, אם האמא הייתה צריכה למכור את הדירה היה עליה לקבל את אישור בית המשפט, שכן אסור לבצע פעולות מכירה בנכס של קטין.
את הצוואות ניסחתי מבעוד מועד במשרדי לאחר שראיינתי את שני בני הזוג, להם יש את דירת המגורים שבה הם מתגוררים ואת ביטוח החיים שהיה לבעל מעבודתו רבת השנים במערכת החינוך. המלצתי להם, והם הסכימו, כי כל אחד מהם יערוך צוואה נפרדת, בה הוא מוריש את כל רכושו לבן הזוג השני, ובמידה ואותו בן זוג כבר נפטר, אזי יחולק הרכוש באופן שווה בין הילדים.
החתמתי את בני הזוג על שלושה העתקים, את אחד מהם הם ישמרו אצלם, עותק אחד נמסר למשרדי למשמורת, ועם עותק אחד הם ניגשים לרשם הירושות, להפקיד את הצוואה. הותרתי את בני הזוג בביתם כשהם שלווים ורגועים, ביודעם כי בהגיע יום הדין לאחר 120 שנה הם יוכלו להמשיך ולהתנהל על מי מנוחות, וכי ילדיהם יוכלו לעסוק בעניינים ברומו של עולם, במקום להתרועע בבתי המשפט העמוסים של ארצנו.
התרעות פיקוד העורף