חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 קובע מי רשאי להיכנס לישראל ומי לא. החוק קובע כי מי שאינו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה אינו בעל זכות קנויה לשבת בישראל, וכי ישיבת אדם בישראל מותנית בקיום של רישיון ישיבה שניתן לו בהתאם לחוק זה.
הסמכות למתן רישיונות ישיבה ושיקול דעת להפעלתה בהתאם לחוק הכניסה לישראל מסורים לשר הפנים דרך הגוף הרלוונטי במשרד הפנים. אחת הדרכים לרכישת מעמד בישראל מכוח נישואים מוסדרת בסעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב - 1952 (חוק האזרחות) הקובעת כי בן זוג של אזרח ישראלי יכול לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות.
חשוב להבהיר כי החוק הישראלי קובע כי אין בנישואים לאזרח ישראלי, כשלעצמם, כדי להעניק אזרחות ישראלית לבן הזוג הזר, מיום הנישואים. על כן, ההחלטה לגבי התאזרחותו של בן הזוג הזר מסורה לשיקול דעתו של הגורם המחליט במשרד הפנים.
כלומר, ראשית ניתן רישיון זמני, לאחר מכן מתבצעת בחינה של קיום תא משפחתי בישראל, של כנות הקשר ושל היעדר פגיעה באינטרסים ציבוריים שונים כמו למשל רקע פלילי או קיומה של מניעה ביטחונית.
אם משרד הפנים קיבל את הבקשה והכניס את בני הזוג להסדר המדורג לעיל, ניתנים לבן הזוג הזר רישיונות שהייה וישיבה בישראל למשך תקופה של מספר שנים, בכפוף לעריכת בדיקות תקופתיות. במידה שלא נמצאה כל מניעה לכך, רק בתום ההליך יכול בן הזוג הזר להתאזרח לפי סעיף 7 לחוק האזרחות.
יש לזכור כי בני זוג רבים "נופלים" בשלב הריאיון ובחינת טיב היחסים. הסיבה לכך היא לא משום שמדובר בזוגיות פיקטיבית ולא כנה. מקור הכישלון הוא בכך שפקידי משרד הפנים נוהגים לשאול שאלות מאוד ספציפיות שיש להיערך אליהן בטרם הריאיון.
השאלות הנשאלות הן אישיות ויכולות להגיע לרמה של "באיזה צד ישן הבן זוג" או "מה צבע מברשת השיניים של בת זוג". מענה לא נכון על יותר משאלה אחת לשאלות האלו יובילו לדחיית הבקשה ולעזיבת בן או בת הזוג של האזרח הישראלי.
התרעות פיקוד העורף