“עם השנים אספתי את הסיפורים הללו – שבחלקם השתתפתי בעצמי ואת חלקם אני מכיר משירותי ביחידה – וידעתי שיום יבוא ואעשה עם החומרים משהו”, הוא מספר בראיון, “אבל הטריגר הסופי להוצאת הספר היה בעיקר בשל התדמית השלילית שיצאה בשנים האחרונות למשטרה”.
לתפיסת בלייר, כדאי לתקן את העוול ולחשוף, עד כמה שניתן כמובן, את פעולות הגבורה, לא פחות, המתוארות בספר, שחלקן לא ידועות לציבור הרחב, שהביאו ללכידתם של פושעים גדולים בהיסטוריה הישראלית. “מה שקרה לתדמית של המשטרה בשנים האחרונות הפריע לי מאוד", הוא אומר. "אני מקבל את זה ששום אדם ושום איגוד אינם מושלמים ויש תמיד מקום לשיפור בכל ארגון או תחום, אבל אני יודע בוודאות כמה פעולות נהדרות הם עושים למען שלום הציבור, לא רק ביחידה ‘הסמויה’, אלא גם ביחידות אחרות, והיה לי חשוב שכולם ידעו זאת. מדובר באנשים משכמם ומעלה שעושים עבודה נהדרת וראוי שכולם ייחשפו אליה”.
ליחידה המשטרתית “הסמויה” הוא הגיע אחרי שכבר היה מומחה באמנויות לחימה. חבר שלמד איתו בפנימייה בירושלים הציע לו לגשת למיונים. “תהליך המיונים לקח המון זמן, אבל כשהגעתי הבנתי שאני במקום המתאים לי”, הוא אומר.
בלייר לא לקח חלק באופן אישי בכל הפרשיות המתוארות בספרו. הוא שירת ביחידה קצת יותר מחמש שנים ובחלק מהזמן גם כמפקדה. אחת מהן היא פרשייה שכולם מכירים, פרשיית נעמן דילר שזכה לכינוי “הקיבוצניק הפורץ”. דילר ידוע בין השאר כמי שפרץ לבנק "הלוואה וחיסכון" בתל אביב ב־1967 ולמוזיאון לאמנות האסלאם ב־1983, ומשם גנב רכוש רב. “דילר גדל בקיבוץ, התגייס לקורס טיס, נשר ממנו בגלל עבירה שעבר, והיצר הזה היה כנראה טמון בו תמיד”, מספר בלייר. “הוא תכנן וביצע לבדו ללא עזרה או שיתוף אינספור פריצות. בספר מתואר סיפור לכידתו המעניין אחרי הפריצה לביתו של הצייר ראובן רובין”.
במהלך שירותו ביחידה העביר בלייר שיעורי אמנויות לחימה והגנה עצמית לאזרחים וכתב את הספר “הגנה עצמית, כל אחד יכול” (בהוצאת תל־אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1993; ט”ל). מאוחר יותר, בתקופת הפיגועים אחרי אירועי ה־11 בספטמבר, ובעקבות הדרישה של מקומות כמו מסעדות וקניונים להציב בפתחם מאבטח, התנדב בלייר להעביר הכשרה למאבטחים לגילוי מחבלים מתאבדים והתמודדות עמם, בקניון רננים ברעננה. חודשיים אחרי תום ההדרכה הוא חוזר הביתה באחד הערבים ומגלה שמחבל מתאבד נתפס חי על ידי מאבטח ונוטרל.
“באינסטינקט הראשוני שלי אני אומר לעצמי שחבל שלא אני הכשרתי את אותו מאבטח ושאני מקווה שהוא בסדר", הוא משחזר. "כמה דקות מאוחר יותר אני מקבל טלפון מאריק ארד, שהיה בזמנו מנכ”ל הקניון ומי שיזם את קיום הסדנה שהעברתי, שמספר לי שהמאבטח שלכד את המחבל חי הוא אחד מהחניכים שלי ברעננה. הוא ביצע בדיוק את מה שלימדתי אותו. בוודאי שחשתי גאווה”.
התרעות פיקוד העורף