"אני מבינה את תחושת העוול של ראש הממשלה, ויש אנשים שמגינים עליו כי הם בטוחים בחפותו, אבל ההתנהלות שלהם בשמו פוגעת גם בהם והורסת את אמון העם במוסדות השלטון. מופיע מר זוהר, הבנתי שהוא למד משפטים, ולמרבה הזוועה והפלא מבצע עבירה של סחיטה באיומים בשידור חי ומאיים על היועץ המשפטי שאם הוא לא יבטל את כתב האישום נגד ביבי, יצוצו עוד קלטות. הדברים נאמרו, ובינתיים היועץ המשפטי מקבל החלטות שאנשים ששלטון החוק חשוב להם לא אוהבים, למשל לסגור תיקים. שמעתי על סקר שמעיד שרבים מהם חושבים שהיועץ המשפטי פוחד".
דורנר נולדה באיסטנבול למשפחה אמידה. מילדותה היא זוכרת רק מטפלת אישית ונהג פרטי שהסיע אותה ואת אחיה הקטן אל בית הספר. כל השאר, עד התקופה שהמשפחה עלתה ארצה, נמחק מזיכרונה כליל. "פרופ' יורם יובל אמר לי פעם שיש אנשים ששוכחים דברים בגלל טראומה, ויש ששוכחים דווקא את החלקים הטובים בחייהם כדי שיסתגלו למציאות חדשה", היא מחייכת.
אכן, המציאות בארץ הייתה לא פשוטה למשפחתה. "אבי חלה בסרטן כבר בטורקיה, ומאוד רצה שנעלה לארץ ישראל", היא מספרת. "במכתבים בעברית לקרוביו בישראל הוא כתב 'באשר לי, כאשר אבדתי אבדתי, אבל הייתי רוצה לראות את אשתי ושני ילדיי בארץ'. הוא הפך את רכושו למטבע זר והצליח להבריח אותו לישראל. כשהגענו הוא התאשפז בבית החולים הדסה ובתוך ימים ספורים הלך לעולמו. אמי נותרה עם רכוש שלא כל כך ידעה מה לעשות איתו. היא הייתה מאוד תלויה באבא. פעם סיפרה לי שאבא אמר לה לפני מותו שהוא משאיר אחריו שלושה ילדים.
היא החליטה להשקיע את הכסף בבנק, ובאינפלציה הגדולה הוא עלה השמיימה. אז היא הלכה להתגורר עם אחותה בתל אביב, וחודש אחרי שהגענו ארצה מצאתי את עצמי במוסד לילדים 'נווה הילד' עם שתי בובות ואדי אחי הקטן, שבכה והייתי צריכה להרגיע אותו. בהתחלה היה לי מאוד קשה. כמו לכל הילדים היו לי כינים, והמדריכים שאלו אם אני יכולה לקלוע את שערותיי הארוכות לצמות. אמרתי שאני לא יודעת, אז עשו לי תספורת קצרה. גם לאדי היה קשה, אבל הסתגלנו. עם הזמן נהייתי מקובלת ואהבתי את המקום. אומנם היינו קצת רעבים וקצת מסמורטטים, אבל החינוך היה נפלא. כל הערכים וכל התכונות הטובות שטיפחתי היו בזכותם. הם לימדו אותנו לשמוע מוזיקה ולאכול בסכין ובמזלג ועל כבוד האדם וחירותו, ועל הציונות והצורך הנואש של העם היהודי במדינתו".
לקראת לימודיה בתיכון חזרו לחיפה. "אמא שכרה בשארית כספה דירה בדמי מפתח", היא מספרת. "חדר אחד השכירה לדיירים ובשני התגוררנו. התקבלתי לריאלי אבל הילדים לא קלטו אותי. היום כשתשאלי את בוגרי הריאלי הם לא יבינו על מה אני מדברת. הם נורא גאים בי ומזכירים אותי בכל הזדמנות, אבל אם אני אסכם את ארבע שנות התיכון שם, אוכל להגיד שלא היו לי לא חבר ולא חברה. לא חבל עליי? הייתי עוזבת את הבית ומסתובבת כדי שאמא לא תשאל למה אין לי חברים. לא היה לי זמן לחברים, כי נאלצתי להיות ראש המשפחה, לטפל באחי, למצוא לו מקום בקיבוץ שער העמקים וללמד שיעורים פרטיים בערבים כדי לעזור בפרנסת הבית. חשבתי שהילדים בבית הספר עשירים מופלגים כי האבות שלהם היו מסודרים במקומות עבודה כמו אגד או חברת החשמל. לנו לא היה מקור הכנסה".
הצבא היה נקודת המפנה, ובטירונות כבר היו לדורנר חברות. "אני זוכרת את תחושת האושר, סוף־סוף יש לי חברה", היא צוחקת. "קצין המודיעין הפיקודי היה אריק שרון. הוא היה גבר נאה, והבנות מאוד שמחו שהוא שם. נתנו לי להדפיס מסמכים, אז ביקשתי ללכת לקורס קצינות כדי להיפטר מההדפסה. עברתי את כל המבחנים בהצלחה, אבל כששאלו אותי בסוף למה את רוצה להיות קצינה, הבנתי שאם אגיד שאני לא רוצה להדפיס הם לא יתרשמו, ולכן אמרתי כל מיני משפטים גבוהים על המולדת והחובה לשרת. אז הם אמרו שאני ילדותית ולא נתנו לי את הדרגה. הם לא הבינו שעם כל ההיסטוריה המשפחתית שלי אני יותר מבוגרת מהמדריכות בקורס".
את בעלה שמואל ז"ל, שנפטר לפני כשנה, הכירה בלימודי ערב בבית הספר לכלכלה ומשפט. "הוא היה מבוגר ממני בשש שנים, ואני אמרתי, דליה ושמואל דורנר מצלצל נחמד ביחד", היא מספרת. "נישאנו, הקמנו משפחה והתגוררנו באשדוד במשך 12 שנה. שני הבנים שלי נולדו שם ואמא שלי עברה לגור לידי כדי לעזור לי לטפל בהם. פעם היא אמרה, כואב לי הלב שלא הייתי לך אמא, ואני אמרתי לה, החזרת לי לגמרי את החוב בגלל שהיית אמא לילדיי".
דורנר שירתה בפרקליטות הצבאית כסנגורית הצבאית הראשית, וב־1973 נבחרה לכהונת נשיאת בית הדין הצבאי של מחוז מרכז וחיל האוויר. שנה לאחר מכן הפכה לשופטת בית הדין הצבאי לערעורים. עם פרישתה מהצבא מונתה לשופטת בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ומאוחר יותר בבית המשפט המחוזי בירושלים. בתקופה זו ישבה בתיק ההיסטורי שהרשיע את איוון דמיאניוק (אם כי העליון הפך את ההרשעה וזיכה אותו מחמת הספק), חרף התנגדותו של בעלה ניצול השואה ולמרות התנגדותה העקרונית להטלת עונש מוות. עמיתיה, שהכירו ביכולתה להתמצא בכמויות חומר עצומות, לחצו עליה לקבל את התפקיד.
"זו הייתה שנה קשה מאוד", היא נזכרת. "שמענו עדויות מזעזעות של ניצולים שזיהו את דמיאניוק באופן מלא, למרות שהוא הכחיש שהוא האיש והביא אליבי שהופרך. הוכח גם שתעודת הוורמאכט שלו אותנטית. אז הרשענו, אבל לאחר מכן ארכיוני הקג"ב נפתחו והתובע מיכאל שקד נכנס לארכיון וגילה תיק של אדם אחר שהוצא להורג כאיוון האיום מטרבלינקה. זה הגיע לשופטי העליון ויצר ספק. בסוף הגרמנים עצמם הרשיעו אותו. אבל גם אני וגם דב לוין, שהיה יו"ר ההרכב שדן אותו, היינו לגמרי בטוחים שהוא האיש. גם כי שמענו וראינו איך הניצולים זיהו אותו בביטחון גמור, וגם כי אי אפשר היה להתבלבל בינו לבין האיש השני. הם היו ממש אדם והיפוכו. לאיוון האיום היה פרצוף עגול, שיער קצוץ ועיניים מימיות, ואילו האיש שהורשע כאיוון האיום היה עם פרצוף ארוך ורעמת שיער שחורה. אבל אני מבינה את העליון כי הספק הוטל".
ב־1993 התמנתה דורנר לשופטת העליון ביוזמת הנשיא דאז מאיר שמגר. "שמגר הודיע לי, בעוד חודש את באה לעליון", היא נזכרת. "ואני לא ישנתי בחודש הזה. אמרתי לעצמי, בית המשפט העליון זה ממש רציני. הרי אני מצטטת בפסקי הדין את המורים שלי שהיו בעליון, ומה אני אעשה שם, האם אוכל לבצע את מלאכתי, האם אשאיר אחריי לפחות איזו הערת שוליים? הייתי מאוד מאוד מתוחה. ואז הגעתי לבית המשפט, ושקעתי בעבודה וכתבתי בשנה הראשונה את פסקי הדין שאני הכי אוהבת. ונרגעתי".
דורנר נחשבה שופטת חרוצה והגונה, חביבת חוגי המרכז והשמאל, פחות אהודה על חוגי הימין והחרדים. תקופתה התאפיינה בפרשנות מרחיבה של חוקי היסוד. דורנר החמירה עם נאשמי צווארון לבן והובילה קו ליברלי בנושאי דת ומדינה. בין פסיקותיה הבולטות היו התמיכה בשחרור רוב "קלפי המיקוח" שנחטפו בלבנון כדי לסייע בשחרורו של רון ארד (פרט לשייח' עובייד ולמוסטפא דיראני), הקביעה שהדייל יונתן דנילוביץ זכאי לקבל מחברת אל־על הטבות עבור בן זוגו כפי שזכאי לכך כל עובד לא נשוי שבת זוגו ידועה בציבור, וההחלטה לקיים משפט חוזר לעמוס ברנס בשל החשש שהודאתו ברצח הצעירה רחל הלר הוצאה ממנו באלימות. "שלוש פעמים דחו את הבקשה של עמוס ברנס למשפט חוזר", משחזרת דורנר, "בפעם הרביעית הוא נפל אצלי והייתי צריכה להסביר למה אני מצדדת בבקשתו. ראיתי מה עושה מעצר לאדם בתקופה שבה עבדתי בתפקיד משפטי במשטרה. אני לא יודעת אם הוא המית את רחל הלר או לא, אבל שוכנעתי לגמרי שנגרם לו עיוות דין במשפט.
ביום שבו נתתי את פסק הדין שזיכה אותו, צלצל הטלפון בביתי. זה היה השופט חיים כהן, שהרשיע את ברנס ושלח אותו למאסר עולם. הוא כבר היה מאוד חולה ודיבר איתי בקול של שכיב מרע, אבל אמר, אני מודה לך שתיקנת את העוול שעשיתי לעמוס ברנס, תזכי לאריכות ימים. זו הייתה השיחה האחרונה שקיים. בכיתי מרוב התרגשות".
בג"ץ אליס מילר, שהורה לצה"ל לאפשר לנשים לעבור את המיונים לקורס טיס, היה אחד מפסקי הדין המהדהדים שלה, לצד פסיקות נוספות שקידמו זכויות נשים - כפרשת הביציות המופרות של רותי נחמני, שבה סברה שלאישה גרושה יש זכויות על הביציות המופרות מזרע בעלה לשעבר, וכך גם ההחלטה להקל בעונשה של כרמלה בוחבוט שהרגה את בעלה שהתעלל בה שנים רבות.
ב־2014 החליטה דורנר להתמודד על תפקיד נשיאת המדינה. בבחירות זכתה ב־13 קולות של חברי הכנסת ועל כן לא העפילה לסיבוב השני, שבו נבחר ראובן ריבלין לנשיא העשירי. "לא חשבתי שיש לי ממש סיכוי", היא אומרת בגילוי לב. "אבל קיוויתי שעצם המועמדות תפתח פתח לנשיאה אישה בעתיד. בעלי התנגד מאוד לעניין. הוא אמר שאם יבחרו בי הוא יעבור לתל אביב, אז הרגעתי אותו שאין סיכוי. לא ידעתי שיהיה כל כך מסובך להשיג אפילו עשר חתימות כי לא הסכמתי להסתובב בכנסת ולעשות לעצמי לובינג. חברים עשו את זה במקומי ובסוף קיבלתי 13 קולות, שזה יפה מצדם. זו הייתה חוויה מעניינת. דיברתי עם חברי כנסת שעושים עבודה טובה. הדעה על הכנסת הרבה יותר גרועה ממצבה במציאות, כי דווקא האנשים שמתפרסמים מתוכה לא תמיד עושים את העבודה הטובה".
הזמן עשה חסד עם השופטת דורנר. מי שהעידה על עצמה שתמיד דרשה קשב מלא באולמות המשפט, התרככה עם השנים ונותרה תוססת ותזזיתית, מלאת הומור. סדר יומה עדיין עמוס, לוח הזמנים שלה מתוקתק, פגישותיה נקבעות מראש, בסדר מופתי. ממרומי גילה היא מסתערת על פרויקטים חדשים, כותבת ומרצה, חברה בעמותות ובוועדים ומטפלת בעשרות פניות בתפקידה כנשיאת מועצת העיתונות. "אנשים חושבים שיש לי כוחות־על", היא מתלוננת. "כל מי שלא מרוצה מאיזו כתבה או מפסק דין שהפסיד בו, כותב לי ומצפה שאסדר את העניין. אני קוראת את החומר, בוחנת את הביקורת, ולא תמיד יש ממש בטענות".
התרעות פיקוד העורף