כידוע, קרקעות המדינה מחולקות לגושים, כאשר כל גוש מחולק למספר חלקות. כאשר נבנים מס' בתים על חלקה אחת, דרך המלך היא לבצע "פרצלציה" איחוד וחלוקה. היינו, מחלקים את החלקה שהייתה קיימת למספר חלקות, כך שכל בית מקבל מס' חלקה נפרד.
ביצוע החלוקה לחלקות נפרדות נדרש כדי לציין את הבית בנפרד, כך הבעלות בטאבו נרשמת לכל בית בנפרד. כאשר כל בית נרשם בנפרד יש ודאות ברורה ביחס לשטח החלקה (שכוללת את הבית הבנוי והחצר), ניתן למכור את הבית בנפרד וכן למשכן את הבית לצורך קבלת הלוואה - משכנתה.
כדי לייחד בכל זאת את חלקו של כל אחד במקרקעין, ולהבהיר איזה בית הוא של כל אחד מיחידי הבעלים כדי שיוכל למכור ולמשכן את ביתו, נדרש "הסכם שיתוף".
הסכם השיתוף נחתם בין כל בעלי החלקה. בהסכם השיתוף קובעים הצדדים – בעלי החלקה, את התנאים לשיתוף. הסכם השיתוף מייחד כל בית הבנוי בחלקה לבעלים מסוים, וכך קובעים השותפים את חלקו המסוים של כל אחד מהם בקרקע. הסכם השיתוף יקבע גם מה אסור לכל אחד מהשותפים לעשות בקרקע.
משנרשם הסכם שיתוף על החלקה בטאבו, כוחו יפה גם כלפי מי שיקנה את חלקו של אחד השותפים בחלקה וכן לגבי כל אדם אחר, מה שאין כן, כאשר הסכם השיתוף לא נרשם בטאבו, ואז לכל עסקה או מישכון של חלק במקרקעין נדרש לצרף את הסכם השיתוף, וכל קונה יצטרך לחתום בעצמו על הסכם השיתוף כדי לקבל על עצמו את הוראות ההסכם.
כאמור, גם כאשר הסכם השיתוף לא נרשם בטאבו, כוחו יפה לגבי כל השותפים – כל מי שחתום עליו, אך כאשר נרשם ההסכם כוחו גם יפה כלפי שותפים שהתחלפו לאחר חתימת ההסכם וכן כלפי כל אדם אחר.
*לתשומת ליבך, המידע בעמוד זה אינו מהווה יעוץ מכל סוג או המלצה לנקיטת הליך או אי נקיטת הליך. כל המסתמך על המידע עושה זאת על אחריותו בלבד. נכונות המידע עלולה להשתנות מעת לעת.
התרעות פיקוד העורף