על פי התביעה, הגרוש של האשה פרץ באמצעות אדם אחר למכשיר הטלפון שלה ודלה ממנו תמונות אשר נועדו להשפילה בפני הבריות להציגה ללעג לגרום לה לברוח מהישוב בו הצדדים התגוררו ובכך אף לנסות ולהשפיע על ההכרעה השיפוטית בעניין קביעת מקום מגורי בנותיהן הקטינות של הצדדים. באמצעות באת כוחה עו"ד שני רופא, התובעת טענה כי הנתבע פרץ לטלפון הנייד וכאמור דלה ממנו תמונות ותכתובות אשר שימשו אותו לצורך הגנתו בהליך קודם בעניין משמורת הקטינות.
הנתבע טען מנגד כי לאחר שהחומר נחשף בפניו קיים שיחה עם התובעת ועימת אותה עם תוכן ההודעות. הנתבע מציין כי במהלך הפגישה היה המום ופגוע עד כדי שלא הצליח להמשיך לקיים שיח עם התובעת וביקש ממנה לעזוב ולטענתו, בחלוף פחות מ-48 שעות מקיום השיחה ביניהם, התובעת ארזה את חפציה והעתיקה מקום מגוריה.
עוד נטען על ידו כי לאחר שהתובעת עברה להתגורר בישוב אחר, היא עצמה ניסתה הציעה לו לעבור להתגורר לידה וניסתה למצוא לו עבודה דבר שאינו מתיישב עם אדם הבורח מהפצת שמועות של האחר עליה וכן הכחיש אה הטענה כי איים להפיץ את החומר שהתגלה וציין כי התובעת מעולם לא הגישה תלונה במשטרה.
"יודגש כי גם אם נכונה טענת הנתבע כי תחילה נחשף לחומרים בצורה אקראית, אזי לפי גרסתו בשלב מאוחר יותר, בדק ביוזמתו, באמצעות אדם נוסף, האם קיימות תמונות נוספות של התובעת ולצורך כך באמצעות אדם זר פרץ לטלפון הנייד של התובעת", כתבה השופטת עיאש והוסיפה: "ברור לכל כי לו סבר הנתבע שכוונת התובעת לשתף אותר בחומריה הפרטיים, היה פונה אליה ומבקש אותם ממנה, אלא שהוא ידע כי היא לא תפקיד בידיו את החומרים הפרטיים ולכן עשה שימוש באדם אחר אשר פרץ את רשת ההגנה שנועדה להגן על המרחב הפרטי של הרשת הביתית וגדע בצורה קשה וברוטלית את חומת ההגנה של התובעת, חומה שהיא זכאית על פי חוק להחזיק לצורך הגנה על פרטיותה ועל המרחב האישי שלה".