עו"ד יעקב שקלאר, סניגור בכיר - "פסקת ההתגברות היא אסון לדמוקרטיה"

ישנן הצעות שונות לפסקות התגברות בניסוחים שונים, כשהראדיקלית שבהצעות, הינה זאת המאפשרת לכנסת לחוקק מחדש חוק שנפסל עי בגצ, או אף לבטל כל החלטת פסילה מינהלית של בגצ.  לשון אחרת, פסקת ההתגברות תתיר לכנסת לחרוג מחוקי היסוד ולהתגבר על פסיקת בית המשפט העליון הפוסלת חוק. כאשר בית המשפט העליון קובע כי חוק אינו תקף משום שפגע בזכות יסוד, תוכל הכנסת לקבוע – בהליך חקיקה חדש – כי החוק יהיה תקף על אף פסיקת בית המשפט העליון.

"בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר."

"15(ד) מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן (ג), מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק –

(2)לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו שלא כדין – להימנע מלפעול;

(4)לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בענין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם; ובלבד שלא ייזקק בית המשפט לבקשה לפי פסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו; ואם לא היתה לו הזדמנות סבירה לעורר שאלת הסמכות עד שניתנה החלטה על ידי בית הדין הדתי, רשאי בית המשפט לבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה על ידי בית הדין הדתי ללא סמכות."

טענת התומכים בפסקת ההתגברות היא שבג"ץ מתערב ומפריע לפעילות הכנסת ומחליף את שיקול דעתה בדעתו, ומשכך פוגע בעיקרון הפרדת הרשויות.

הטענות שמצדיקות את פסקת ההתגברות, כאילו מדובר על סיכול "רצון העם" בהקשר של ביקורת מנהלית חלות גם על החלטות של שרים. כאשר שר מקבל החלטה, אין שום הכרח שהוא מקיים את "רצון העם", ואפילו לא את "רצון הרוב". השיקוף הטוב ביותר ל"רצון העם" הוא החוק. מכאן שביקורת מנהלית, שעניינה לוודא כי הרשות מקיימת את החוק ולא חורגת מסמכותה - וזאת תוך וידוא שאין שיקולים זרים או ניגוד עניינים - היא למעשה פיקוח על הרשות המבצעת, שהיא מקיימת את החוק, שהוא רצונו של הריבון, שבאמצעות נציגיו בכנסת - מחוקק את החוק, בהליך חקיקה רציני, בניגוד להחלטה מנהלית של אדם אחד.

יודגש, כי אם הכנסת סבורה שפרשנות בית המשפט לגדרי הסמכות בחוק הייתה שגויה ומזיקה, היא ריבונית ויכולה תמיד לתקן את החוק, וכך גם נעשה לעתים לאחר פסיקות בעניינים מנהליים.

כאשר בית המשפט העליון, ביושבו כבית משפט גבוה לצדק, פוסל חוק או מתערב בהחלטות ממשלה הוא למעשה מבצע את תפקידו הנובע מעקרון הפרדת הרשויות, מפקח על החקיקה וההחלטות ומתערב רק במקרי קצה בלבד.

טול את סמכות בג"ץ לדון בחוק אשר לא הולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, ובכך נפגעת הביקורת השיפוטית, שמשמעותה היא שכוחה של הכנסת יתחזק לרמה דיקטטורית שאינה מפוקחת כלל ולא ניתנת לשליטה.

כמו כן, חשוב להזכיר כי בג"ץ בפסיקותיו השונות מגן על האוכלוסיות החלשות מפני התעמרות שלטונית. כך למשל אלמלא פסיקת בג"ץ עד היום כיתות הלימוד בעוטף עזה והסביבה לא היו ממוגנות. המדינה, הממשלה והכנסת, התנגדו למיגון הכיתות לאור "העדר תקציב" ואולם, בבג"ץ 8397/06 ו- 8619/06 אדוארדו ווסר נגד שר הביטחון ואחרים, שהוגש על ידי עו"ד אדוארדו ווסר נקבע פה אחד כי "החשש שהעלה המשיב (המדינה) בתצהיר התשובה, כאילו ההחלטה למגן את בתי הספר בשדרות ובנגב המערבי תגרור אחריה מיגון בתי ספר ברחבי הארץ, אינו טעם מספיק להימנעות ממיגון כשחיי התלמידים בסכנה כה חמורה:

״המסקנה שאליה הגענו בעניין שלפנינו מבוססת כל כולה על העובדות הקונקרטיות הנוגעות לסיכונים שבתי הספר בשדרות וביתר יישובי "עוטף עזה" נתונים בהם, מחד גיסא, ולאיומים הנשקפים לתלמידי אותם בתי ספר, מאידך גיסא".