"אתה, שלמה החובש, נשארת איתי. אמרתי לך: ‘תסתלק מכאן! אין טעם ששנינו ניפגע!’, ולמרות שיכולת להסתלק ולהציל את עצמך, אמרת לי: ‘אל תדאג, יהיה בסדר’, גררת אותי ונשכבת עליי כדי לכסות אותי מההפגזה. כמה שניות לאחר מכן נפל פגז נוסף ונהרגת כשבגופך הצלת את חיי. כשפוניתי לבית החולים קיוויתי שגם אתה מפונה יחד איתי, אבל לאחר כמה ימים נודע לי שנהרגת. הצלת את חיי פעמיים – בפעם הראשונה כשטיפלת בי בשטח ולא נטשת אותי, ובפעם השנייה כשנשכבת עליי. אילו היית משאיר אותי והולך, הפגז היה פוגע בי ישירות.
"צחוק הגורל הוא שלפני מה שקרה לא הכרנו כל כך. אתה היית חובש במחלקה שלי, בן 26, ואני הייתי מילואימניק בן 21, צנחן. אחרי המלחמה הוענק לך עיטור העוז ונדרתי שאקרא לבן הראשון שלי על שמך, שלמה. כשנולד בני אכן קראתי לו שלמה, ואביך, שמואל, היה הסנדק שלו. כשיצא השיר ‘בלדה לחובש’ שכתב דן אלמגור, הלחין אפי נצר וביצע יהורם גאון, אלמגור אמר שהוא מקדיש את השיר הזה למעשה גבורתך.
"במוחי אתה עדיין אותו חייל צעיר נצחי בן 26, עם החיוך המרגיע והאומץ, ואתה כבר חלק ממני ומחיי. עשית מעשה עילאי כי יכולת לקום וללכת. יכולת ללכת כי לא היית פגוע ואף אחד לא היה יודע שום דבר, אבל לקחת אותי וגררת אותי בשקט נפשי. לא הקשבת לי כשביקשתי ממך להסתלק ולהציל את עצמך. במקום זה השרית אווירה שקטה ומרגיעה בקור רוח, למרות כל הרעש, ההמולה והפצצות וההפגזות.
"חבריך סיפרו עליך שהיית אדם טוב, אדם חברותי, אוהב לעזור ואוהב אדם, ואני משוכנע שאילו נותרת בחיים, היינו יכולים להיות חברים טובים. מאז המקרה אני מבקר בכל שנה בקברך, ועד היום, בכל מפגש עם חברים מהיחידה, שמך עולה ונוכח בכל רגע בחיי. לקחתי על עצמי משימה להנציח אותך בכל דרך. בהתחלה זה היה לי מאוד קשה, אבל היום אני מרצה בכל מקום על סיפור גבורתך, כדי שכולם יזכרו אותך וידעו מי היית ומה שעשית בשבילי. היום אני בן 77 ועדיין משרת בצבא, במילואים. כששואלים אותי מדוע אני משרת כל כך הרבה שנים אני עונה שאני משרת בשביל שניים, בשבילי ובשבילך, שלמה. יהי זכרך ברוך".
כרעת ברך לידי, שלפת חוסם עורקים ועצרת את קילוח הדם מהגדם. נתת לי לשתות מהמימייה האישית שלך, שתיתי כמה לגימות ואז לקחת ממני את המימייה ואמרת לי ‘יש המון פצועים’. כינית אותי ‘המפקד’, קמת ורצת מספר מטרים כדי להביא אליי את המימייה שלי שניתקה מהחגור בגלל הדף פיצוץ פגז המרגמה. ביקשתי ממך שתזריק לי את מה שכינינו ‘סירטה’ של מורפיום להקלת הכאבים, הסרת את המכסה, הזרקת לי במותן, וכשקמת לטפל בעוד פצועים ששכבו נאנקים בסביבתי הקרובה - נהרגת מרסיסי מרגמה. כן, אתה, יוסף, החובש האמיץ שהציל את חיי - שילמת בחייך.
אני הייתי צעיר בהרבה ממך, שכן אתה היית בן 30 בנופלך ואני בן 21, אבל אני זוכר אותך מאימון חטיבתי בנובמבר 1966, הולך בגאווה עם שני תיקי חובשים משני צדי מותניך, מהתיקים השתלשלו קצוות חוסמי העורקים מגומי ורוד. לימים אחד מהם הציל את חיי. לדעתי מגיע לך צל"ש על התנהגותך תחת אש תופת. לעתים אני חושב מה הייתי אומר לך היום אילו הדבר היה אפשרי, והדבר הראשון הוא כמובן ‘תודה מקרב לבי על שהצלת אותי ממש ברגע האחרון’.
"הייתי גם מספר לך על משפחתך המכובדת, שאותה אני פוגש מדי שנה ליד קברך ועל נכדך הנושא את שמך, יוסף אילוז. הייתי גם מבקש ממך שתנסה לאחד את העם. היו טעויות בעבר, עברנו כברת דרך ארוכה ביחד. כראש השבט האמיץ ‘אילוז’, הייתי רוצה שתבקש מהם להתעלם מאמירות המסיתות איש באחיו כי גורל אחד יש לנו בארץ החבוטה הזאת. לבל נשכח ש’אילוז’ בשפת הלדינו של היהודים מגורשי ספרד פירושו ‘אור’. אתה היית ונשארת האור שלי".
“לעולם לא אשכח אותך, מפקדי יורם אלישיב מקיבוץ בית אורן. אני ורבים מחבריי למחלקה בצנחנים חייבים לך את חיינו מאותו קרב עקוב מדם בגבעת התחמושת. מדי שנה ביום ירושלים אנו נפגשים חיילי הגדוד עם בני ובנות משפחותינו באתר ההנצחה על גבעת התחמושת ומקיימים טקס פרטי משלנו להנצחת חברינו שנהרגו בקרב העקוב מדם. אני וכמה מחבריי החלטנו לקרוא לבן הבכור שנולד לכל אחד מאיתנו על שמך, מפקדנו הנערץ, שנהרגת בגיל 24 בלבד. יהורם, בני הבכור, הנקרא על שמך, אף כתב בספרו ‘פוטו מלחמה’ כמה שירים עליך ועל אותו קרב שבו נהרגת.
"יורם, היית אדם שקט, לא מתלהם, שדיבר עם אנשים בגובה העיניים. היית איש חינוך, הכרת כל חייל וממש הגנת עלינו בגופך כדי שלא ניפגע או ניהרג בקרב. העברת באופן שקט ובוטח את סמכותך כקצין. בזכותך חזרנו הביתה בריאים ושלמים, כל מי שהצליחו לשרוד בקרב על הגבעה שבו נהרגו שמונה חיילים מהמחלקה שלנו.
"ב־6 ביוני 1967, היום השני של מלחמת ששת הימים, הקפיצו אותנו, חיילי ומפקדי גדוד 66 בפיקודו של סא"ל יוסי יפה, באוטובוסים מהפרדסים בקיבוץ גבעת ברנר, שבהם התאמנו לקראת צניחה בסיני - אל הקרבות בירושלים הנצורה. לאחר שנפרצו גדרות התיל מסביב לגבעת התחמושת חלקנו הסתערו לכיוון בית הספר לשוטרים וחלקנו נכנסו לתעלות המוות בגבעה. אנו, חיילי מחלקה 3 מפלוגה ג’, צעדנו נמרצות אחריך, מפקד המחלקה הצעיר, במטרה להיכנס לתעלה המזרחית.
"כבר בכניסה לתעלות בגבעת התחמושת ראינו חיילים שלנו הרוגים ופצועים, וכל הזמן הפגיזו אותנו הירדנים במרגמות. כשהגענו לצומת של תעלות, היינו צריכים לפנות ימינה לתעלה המרכזית, אבל לפתע ראינו אני ואתה בצד שמאל קסדות מנצנצות של חיילים ירדנים. ירית לכיוונם ומיד נכנסנו לתעלה זו.
"כררנ"טיסט (רובה רימונים נגד טנקים) הייתי אמור להיות בראש הכוח ופעמיים ביקשתי ממך להשתיק את הירדנים עם הררנ"ט שלי, אבל לא נתת לאף אחד לעבור אותך. כל הזמן ביקשת שנעביר לך רימונים ומחסניות לעוזי שאיתו ירית מראש הכוח על הירדנים. כשהגענו למקום שבו התעלה הייתה רדודה, אתה, שהיית בדיוק לפניי, נפגעת מצרור בחזך ובכך הצלת את חיי, שכן אלמלא הגנת עליי בגופך - הצרור היה, ככל הנראה, הורג אותי. הכנסנו אותך לאחד הבונקרים וכולנו נותרנו בהלם.
"ביקשנו מצביקה מגן, קצין ממחלקת המקלעונים שכמעט כל מחלקתו נהרגה, להמשיך במקומך. מגן ירה טיל בזוקה לכיוון עמדת התול"ר ופגע בה. לאחר מכן הוא ביקש ממני לירות ררנ"ט על אחת העמדות הירדניות, ולאחר שהגעתי לפינה של אחת התעלות, חיכיתי להפסקה קצרה בירי הירדני, ואז כיוונתי היטב את הררנ"ט, יריתי ישירות לתוך העמדה וכל חייליה נפגעו. בהמשך נהרג צביקה מגן. יקי חץ ושאר החיילים המשיכו לכיוון הבונקר הגדול ופוצצו אותו. אחרי שעות ארוכות של לחימה קשה פנים אל מול פנים הסתיים הקרב הקשה על גבעת התחמושת.
"יורם, הותרת אחריך אישה בשם רינה ותינוק בשם ערן, את הוריך יעקב וחמדה ואחיך מוטי. לאחר מותך צוינת לשבח על ידי מפקד החטיבה על גילוי אומץ לב ודבקות במטרה בקרב על שחרור ירושלים. בהמשך צל"ש מפקד החטיבה שקיבלת הומר לעיטור המופת. כיום כבר אין הרבה קצינים כמוך, יורם. ממש ידעת כיצד להילחם ולא סתם לרוץ ולהסתער קדימה. חלק מהפעולות ההרואיות שלך בקרב על גבעת התחמושת מיושמות כיום בקרבות פנים אל מול פנים על ידי הרבה חיילים קרביים בצה"ל. יהי זכרך ברוך".
במשך שנים רבות לא סופר עליך הרבה, לא על התנהגותך האמיצה כאשר לקחת אותי על הידיים באמצע ההפגזה במוצב והבאת אותי לבונקר, שבו קיבלתי טיפול ראשון לפציעתי. גם על הקרב השני לפנות ערב, שניהלת ללא היסוס – לא סופר. כששוחררתי מהשבי פגשתי את משפחתך. ההורים והאחים מאוד התרגשו ושאלו על רגעיך האחרונים. 53 שנים חלפו, ואני לא מצליח להיפרד מאותם אירועים של היום הארור ההוא שבו הצלת את חיי והקרבת את שלך. למה לא קפצת מהזחל וברחת לכיוון הדיונות? הרי לא היה לך סיכוי לגבור לבדך על אויב שארב והפתיע. 15 מחברינו נפלו יחד איתך באותן שתי היתקלויות.
לפני כמה שנים הכרתי את אילנית, בת אחותך שנולדה כמה שנים אחרי שנפלת. היא מכבדת ומוקירה את זיכרונך, מתוך רצון לראות בך דוגמה ומופת לדור הצעיר בקרב משפחתה בפרט ולנוער לפני גיוס בכלל. מותך מהווה חלק מהטראומה ומהעצב שפוקד אותי לעתים, במיוחד בימים של זיכרון הנופלים במלחמות ישראל.
"בשנים האחרונות, ביום נפילתך נפגשים ליד הקבר שלך משפחה וחברים מהמחזור שלך, מספרים סיפורים על הימים הקשים שחווינו בתקופת מלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ. אני יודע שמכתבי זה לא יגיע אליך, אבל כן יהווה עדות לבנותיי ותשעת נכדיי, שהיה צנחן צעיר שהציל את חייו של אבא וסבא שלהם ובכך גם אותם. סיפור ‘הגבורה של מוסה’ יסופר מדור לדור בקרב משפחתנו. אח יקר, תנוח בשלום על משכבך".
"אני הייתי הקשר הפלוגתי ואתה החובש הפלוגתי וכל הזמן היינו ביחד. אני זוכר שחפרתי שוחה, וקרבת השוחה שלי לשוחת מפקד הפלוגה נסכה בי את התחושה שכלום לא יקרה לי. חיכיתי יחד איתך לחבירה של חייל שנפצע, פתאום נפל בינינו פגז ואתה, בועז, ספגת את כל הרסיסים של הפגיעה, ובכך הצלת את חיי. אתה נהרגת במקום ונשארת בן 21 נצחי. אני בסך הכל התעוורתי, אך חיי ניצלו.
"בעולם שלנו חסרים מאוד אנשים עם הלב הענק שלך, אנשים שיכולים להכיל את כולם. אנשים שיכולים להכיל בעיקר את מי שלא חושב כמותם. אנשים שמתחברים קודם כל לחלשים, אנשים שיכולים לתת דוגמה איך מונעים את השנאה והקיטוב שיש היום. אנשים כמוך צריכים להיות דוגמה ומופת לאיך אדם צריך להיות. המילה ‘נתינה’ היא המילה שלך. לא חשבת אף פעם על עצמך ורצת להציל חיי חבריך גם כשהיינו בתוך שדה מוקשים. חשבת על אחרים לפני שחשבת על עצמך. כמה זה מסמל אותך למות כדי להציל מישהו אחר, במקרה זה אותי ואת חיי.
"הילדים שלי רואים בך כמי שנתן לי במתנה את החיים. שמו השני של נכדי הבכור הוא ‘בועז’, על שמך. בתי הרגישה צורך להנציח אותך ואת זכרך. אנשים כמוך, במציאות הלא פשוטה שלנו, חסרים כיום. הרוח והלב הענק שלך יכלו לעזור מאוד כדי ליצור חיבורים בין אנשים שלא מסכימים רעיונית. אתה מלווה אותי כל הזמן ואני חושב המון על מה היית עושה היום ואיפה היית היום. אני מתגעגע אליך ולחיוך הכובש שלך".
"ואני ממשיך, ואיכשהו משהו הסתדר שם באותו ציר צר, באותה צרה צרורה, בין המיסוך, האש, והאבנים המידרדרות. הגענו, ניצלנו. כן, משהו הסתדר, ברור, אני בבית. אבל אתה וינון (ניסן ז"ל) והרן (לב ז"ל) ודן (ברויר ז"ל) נשארתם שם. נשארתם מאחור רק לדקה, להיחלץ לעזרה, לחפות, אבל הדקה הזו ממשיכה כבר כל כך הרבה זמן, והיא כואבת כל כך.
אומרים שבהחלטה הזו שלך, בסיוע הזה, ברגע הארור ההוא, הצלת חיים. ואני מרגיש שלא מדובר בהצלת חיים של אותו רגע, שבו המשכנו לחיות במקום למות. הצלתם את כל מה שנשאר מהחיים שלנו היום - העומק, הרגישות, העדינות, התמימות, המסירות, איזה חיים היו לנו בלי כל אלה? היינו פשוט ממשיכים אותם ככה, בלי לשים לב?
"תודה שהצלתם את הדרך שבה אנחנו חיים מאז, את החיים של כל יום, ושל כל האנשים שמאז אותו אירוע פגשו, שמעו ונחשפו לאור הגדול של הדמויות שלכם, שמאיר להם עד היום. עד מחר, והלאה. הנצחה היא הפיכה של משהו לנצח, ואתם זכיתם להיות נצח, ניצחון על הציר הצר של החיים, ואור גדול בהם ומתוכם. תודה שהראית לנו את הדרך, ולימדת אותנו איך להמשיך בשביל. מסתכלים, מרימים יד, מכוונים וממשיכים".
התרעות פיקוד העורף