"מפעל החיים שלי הוא לקחת את הפוסט־טראומה שחוויתי כדי לעזור לזולת”, אומר אורן אור ביטון, מייסד ויו”ר עמותת “Trauma4Good” שהתבשר בימים האחרונים על קבלת אות הנשיא יצחק הרצוג למתנדב על עשייתו למען הלומי הקרב בישראל. “לא ציפיתי או חיכיתי לקבל פרס, ואני לא עושה את מה שאני עושה בשביל פרסים או שבחים. האות הזה מייצג בעיניי את הלומי הקרב, והעובדה שהנשיא, הקודקוד של המערכת המדינית, נותן את האות הזה על העשייה למען הלומי הקרב היא אמירה מאוד משמעותית וזה מעיד על כך שהמערכת מכירה בנו. זה מאוד משמח אותי”.
ביטון (51), נשוי ואב לארבעה, סטודנט לתואר ראשון בלימודי הגנה וביטחון העורף במכללת ברל, הקים את העמותה בשנת 2018 במטרה לסייע להלומי קרב שמתמודדים עם פוסט־טראומה. “דרך העשייה אני מתמודד עם הפוסט־טראומה שלי”, הוא אומר. “הקמתי את העמותה יחד עם ראש המוסד לשעבר דני יתום כדי לאתר הלומי קרב שהמערכת עדיין לא הכירה בהם. ולמה המערכת לא הכירה בהם? כי פוסט־טראומה זו נכות שקופה, זו לא קטיעת יד או רגל שאתה מזהה ישר. זה מצב שבו אתה יכול לדבר איתי ברחוב על כל נושא, ואתה לא תבין מה קורה לי בתוך הנפש. יש כאלה שמקבלים את הפוסט־טראומה ברמה קלה, יש כאלה שמקבלים אותה ברמה בינונית, ויש שחוטפים את זה מאוד קשה".
ביטון נולד בשנת 1971 בשכונת נווה שרת בתל אביב וגדל ברמת גן. בנובמבר 89’, אף שרצה להתגייס בעקבות אחיו הגדול לגולני, התגלגל למשמר הגבול. “היה ברור לי שארצה להגיע לאחת היחידות המובחרות”, הוא אומר. “עשיתי טירונות קרבית, ואחרי קורס מ”כים חזרתי למג”ב והוצבתי במזרח ירושלים בתקופת המהומות בהר הבית. כשלושה חודשים אחרי כן נודע לי שהוקמה יחידת מסתערבים חדשה במג”ב לפעולות מיוחדות. הגשתי בקשה ועברתי לא מעט מבחנים ובדיקות כדי להתקבל ליחידה. שירתי במשך שלוש שנים כלוחם, מפקד צוות וסמל מחלקה של יחידת המסתערבים. זו הייתה תקופה אינטנסיבית וסוערת ברמות מטורפות”.
את החוויות המורכבות שעבר כלוחם וכמפקד ביחידה בימי האינתיפאדה הראשונה בשטחי יהודה ושומרון גולל בספרו האוטוביוגרפי “חבית נפץ” (2017). אחד האירועים המכוננים עבורו בשירותו הצבאי היה, לדבריו, הרגע שבו מפקדו הנערץ, אלי אברם, נהרג לנגד עיניו בפעילות מבצעית, תוך שהוא מציל את חייו של ביטון. “אלי היה בדרך לסוף שבוע עם אשתו והתינוק שלו וביקש ממני לארגן כוח לחיסול שני מחבלים בכירים של פת”ח בג’נין”, הוא מספר. “גיבשתי כוח וכשהגענו למבנה, אישה זקנה צרחה: ‘ג’ייש, ‘ג’ייש’ (‘צבא, צבא’). כשרצנו לכיוון דלת הכניסה יצאו ממנה שני מחבלים שהתחילו לירות עלינו. אלי הזיז אותי, חטף כדור בראש ומת. שני המחבלים חוסלו, וחלקי גופות ודם היו מכל עבר. כשראיתי את הפנים של אלי והבנתי שהוא מת – התפרקתי".
“למרות שהמיונים ליחידה היו כל כך יסודיים, אף אחד לא הכין אותי למצב של לראות את המפקד שלי נהרג לידי, לראות זוועות, מראות קשים, להיקלע לקרב של יריות מטווח אפס. האימונים לא מכינים אותך לזה, ואתה נחשף למראות שאני לא מאמין שבן אנוש צריך לראות. באינטנסיביות של האינתיפאדה הראשונה זו הייתה עבודה מסביב לשעון. בסופו של דבר אתה לא יכול שלא להיחשף למראות כאלה או להימנע מהם”.
בשנת 2015, כשעלתה לראשונה לאוויר הסדרה “פאודה” שעסקה ביחידת המסתערבים, ביטון נאלץ להתמודד עם זיכרונות מודחקים. “כשראיתי את הפרק הראשון נעצרתי ונחנקתי ארבע פעמים עד שהצלחתי לראות את הפרק”, הוא מספר. “הסדרה נפתחת בסצנת חתונה, כששני מסתערבים ישראלים נקלעים לתוך לינץ’ שכמעט נעשה בהם. זה בדיוק האירוע שאני וחברי היינו בו. אתה הולך למשימה כזו שאתה לא יודע אם תחזור ממנה. קיבלתי פטיש של 100 טון לתוך הראש כשראיתי את הפרק הזה”.
התרעות פיקוד העורף