"כבר ביום שישי בשעה 2.30, 36 שעות לפני פתיחת האש, הגיע למוסד מברק מוצפן במילות קוד שהיה מעורפל, אך שתי מילים מתוכנו היו ברורות: 'מלחמה מיידית'. זולת שלושה – ראש המוסד, הרל"ש שלו וראש אמ"ן – איש לא שמע על המידע, לא ראש הממשלה, לא שר הביטחון ולא הרמטכ"ל", סיפר ביומניו תא"ל יואל בן פורת, שבמלחמת יום כיפור היה מפקד יחידת איסוף מודיעין האותות של אמ"ן, שנודעה בשם "יחידת המצפה".
בן פורת טוען עוד: "מה קרה בעצם? מברק זה הגיע בשחר יום שישי לידי רל"ש ראש המוסד, אשר העביר אותו לידיעתו של ראש המוסד וזה הורה למסור תוכנו. זו היתה הלולאה בה נכלא מידע חיוני זה אצל ראש המוסד, ראש אמ"ן והרל"ש באמצע. איש זולת השלושה לא שמע על המידע".
לרגל שנת ה-50 למלחמת יום הכיפורים, ארכיון צה"ל במשרד הביטחון משיק את אתר האינטרנט הגדול והמקיף ביותר על המלחמה ובו עשרות אלפי מסמכים, תצלומים, קטעי וידיאו, הקלטות ועדויות מהמלחמה.
המסמכים שנחשפים לראשונה הם עיקרי החומר המודיעיני מהחודש שקדם למלחמה שהוגש לוועדת אגרנט על ידי ראש אמ"ן האלף אלי זעירא, יומני תא"ל בן פורת על המחדל המודיעיני והיעדר ההתראה, למרות ריבוי הידיעות והסימנים המעידים וכן, עדויות מנפילת מוצב החרמון.
ב-6 באוקטובר, בשעה 9.00, כחמש שעות לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, נכתב מסמך, שהיה כלול בלקט המודיעין שנחשף לראשונה. למרות תמונת המודיעין על ההיערכות המאסיבית של צבאות מצרים וסוריה לפתיחת מלחמה, במסמך מוטל ספק אם מבחינה אסטרטגית מנהיגי שתי המדינות אכן ייצאו למלחמה.
"נראה לנו, כי יש תיאום בין הצעדים של מצרים ושל סוריה... צבאות מצרים וסוריה מוכנים למעשה למלחמה. הכוחות בקרבת הגבולות הם בעוצמה שלא היה לה תקדים עד כה. אם תתקבל החלטה בדרקך אסטרטגי לפתוח בלחימה, אזי יוכלו לעשות זאת מן ההיערכות הנוכחית ללא צורך בהכנות נוספות... מצד אחד, אנחנו מניחים כי הדרג האסטרטגי במצרים ובסוריה מודע להיעדר הסיכוי להצליח במלחמה ולסיכונים בכך. מצד שני, אנחנו עדים להכנות צבאיות רחבות ובידינו גם ידיעות על מגמה לפתוח במלחמה בטווח המיידי".
במסמכי בן פורת, שהותרו לפרסום, נחשפים פרטים חדשים נוספים. "הסיבה האמיתית לדחיית המלחמה ממאי לאוקטובר לא הובאה לידיעת הרמטכ"ל על ידי אמ"ן, אף שהיה לו מידע על כך", נכתב באחד מהם.
בעמוד נוסף נכתב: "אחד מבכירי האלופים בצה"ל שהיום הוא מנהיג בישראל, אשר בשנות ה-60' ובעיקר אחר מלחמת ששת הימים, הפיץ את התיזה של עליבות הלוחם הערבי ויתרון לוחם ישראל, היה גם בין הראשונים אשר לאחר המלחמה רץ אל הקיצוניות השנייה. הוא החל לזמר מזמורי תהילה לשאזלים והסאדאתים. שתי הגישות לא היו מוצדקות. לא גישת הזלזול ולא גישת ההתלהבות מערבים בכלל ומהמצרים בפרט".
בן פורת טען עוד: "קרה דבר חמור. שנה שלמה לפני מלחמת יום הכיפור ואף בחודשים אשר קדמו לה, נקבעה מוסכמה בצה"ל, אשר הפכה להנחת עבודה. בפיקוד הבכיר של צה"ל ובעיקר במטה הכללי התגבשה דעה שאם יקרה הגרוע וצה"ל יופתע על ידי המצרים והסורים – הסדיר הוא שיבלום. כלומר, חטיבת טנקים ברמת הגולן תעמוד לפני כ-1,400 טנקים סורים, מהם 850 בחזית ואוגדת שריון אחת תמנע את צליחת צבא מצדים, כוח בו כ-2,000 טנקים, לעומת 330 שלנו".
פאניקה במוצב החרמון
בנוסף למחדל המודיעיני, ארכיון צה"ל חושף עדויות על נפילת מוצב החרמון, שעות ספורות לאחר פרוץ מלחמת יום כיפור.
"בערך בשעה 14.00 ראינו שני מטוסי מיג חודרים לשטח הסורי מכיוון נפח ואז בבת אחת נפתחה אש ארטילרית מכל הסוללות המוכרות לנו על מטרות בשטחינו", סיפר בעדותו מפקד מוצב החרמון, גדי דידובר – "שמענו צעקות בערבית וקליעים על הדלתות. כאן התחילה פאניקה של הכוח. הכנסתי אותם לשני חדרים שלא יפריעו... חיילים שפחדו התחילו להיעלם במנהרות. יש בסך הכל כ-400 מטר מנהרות תת קרקעיות. הם קיוו בדרך זו להינצל".
עוד הוא סיפר: "האנשים שחסמו את הפתחים היו בקושי עם מחסנית, ללא חגור, ללא רימונים ואמצעי לחימה. כך שלאחר שהיו יורים כמה צרורות ואולי פוגעים באיזה סורי, היו מחוסלים... הוצאתי את האנשים משני החדרים, הם החלו להיחנק, יצרו פאניקה ועלו אחד על השני. כנראה שמה שעצר את הסורים היה העשן והגז שהם עצמם החדירו. אנחנו לא ירינו ולא היתה לסורים שום סיבה אחרת לעצור".
דוד נחליאל, מגדוד 13 בחטיבת גולני, סיפר בעדותו: "במשך כל השבוע, תמיד כשעליתי לתצפית ראיתי ריכוז כוחות בגזרת סוריה. ראיתי הרבה סוללות של תותחים והורגשה כוננות בצבא הסורי. אנחנו לא ידענו האם תהיה מלחמה, או לא תהיה מלחמה. בכל אופן, ביום שישי היתה אצלנו כוננות במוצב ואף אחד לא יצא החוצה ללא אישורו של מפקד המוצב או המ"מ מגולני".
בהמשך עדותו הוא סיפר: "עם פרוץ המלחמה, בשעה 14.00 היתה הפגזה על המוצב. אני הייתי במקרה ליד עמדת התצפית ביחד עם מפקד המוצב ומ"מ מגולני, התצפית חטפה פגיעה ישירה וכולנו עפנו אחורה".
בתשובה לשאלה, האם לפני השעה 14.00 הודיעו על כוננות מיוחדת, הוא השיב: "ידענו, כי יש כוננות, אבל בוודאי לא חשבנו על מלחמה, אולי על יום קרב. לא היה ברור לנו, כי יש מלחמה. אי אפשר היה להוציא את הראש החוצה, כ הפגזים באו בקצב רצחני".
בהמשך עדותו סיפר נחליאל פרט מעניין נוסף: "כל אנשי המוצב היו למעשה אנשי חיל אוויר וחיל הקשר. היה להם נשק אישי, אך תחמושת לכוננות מלחמתית לא היתה להם. הם לא ידעו להילחם וגם פחדו. ירדתי למטה כדי להביא שני ארגזי מא"ג. אמרתי להם לעלות למעלה להילחם, כי תיכף תהיה פה שמחה. הם לא אמרו לי מי מהם לא רוצים להילחם, אך הפחד ניכר בעיניהם והם היו כנראה בפאניקה".
עוד הוא סיפר על אווירת הפאניקה: "הם התחילו להרביץ לעבר הפתח הזה. אי אפשר היה ממש להרים את הראש. כי מי שהיה מרים את הראש, היה חוטף. היה קשה מאוד לנשום. החבר'ה לקחו פלנליות, השתינו עליהם והכניסו את זה לאף כדי שיוכלו לנשום".