בסוף השבוע האחרון הלך לעולמו אלוף (בדימוס) גיורא רום בגיל 78 לאחר מאבק במחלת הסרטן. רום, מהאגדות הגדולות של צה”ל בכלל וחיל האוויר בפרט, ייחקק בהיסטוריה תמיד כ”אלוף ההפלות” (“אייס”) הראשון של חיל האוויר הישראלי, כאחד מגיבורי מלחמת ששת הימים שלזכותו חמש הפלות של מטוסי מיג וכטייס הקרב המצטיין של המלחמה, וכמי שעונה עינויים קשים כשנפל בשבי המצרי במהלך מלחמת ההתשה, השתקם וחזר להוביל את המערכה האווירית במלחמת יום הכיפורים כמפקד טייסת 115 (“טייסת הדרקון המעופף”).
בהמשך מילא תפקידים בכירים בחיל האוויר ואף מונה לנספח צבאי של ישראל בארצות הברית ובקנדה. עם פרישתו מהקריירה הצבאית המפוארת אייש תפקידים בכירים נוספים כמנכ”ל הסוכנות היהודית, מנכ”ל משרד התשתיות הלאומיות, מנכ”ל רשות התעופה האזרחית וכיו”ר דירקטוריון הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.
רבות נכתב וסופר על רום ועל סיפורי הגבורה שלו, אבל מעט נכתב על תחילת דרכו, על התקופה שעיצבה אותו כטייס קרב צעיר ובנתה את מי שיהפוך ל”אלוף ההפלות”. רום, שגדל בתל אביב, לא חשב בילדותו ובנעוריו להיות טייס, זה לא היה עבורו חלום או ייעוד, הוא התגלגל לזה באופן טבעי.
“גיורא ואני לא חשבנו בכלל להפוך לטייסים”, מספר דני אילן, חבר נעוריו וחברו לקורס טיס. “הכרנו בגיל 11 כי שנינו היינו מצפון תל אביב, אבל החברות שלנו באמת העמיקה בנעורינו, כשאני הייתי בן 14 והוא בן 13, ולמדנו בתיכון עירוני ד’. שנינו הלכנו ללמוד במחזור ח’ של הפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי בחיפה. היינו הולכים בבוקר לבית הספר הריאלי ואחרי הלימודים היו לנו שעתיים שהוקדשו לשיעורי בית ואז היו מלמדים אותנו כל מיני דברים שקשורים לצבא.
"אני חשבתי בכלל ללכת לצנחנים, וגם גיורא לא חשב ללכת לכיוון של טיס אלא רצה ללכת ליחידה קרבית, עד שביקרנו בבסיס חיל האוויר ברמת דוד וראינו מטוס קרב טס ושנינו הכנסנו את השם שלנו לרשימת המועמדים לקורס טיס. גיורא היה מאוד ריאלי והיה תלמיד יחסית טוב. הוא היה מאוד טוב בכל הנושא העיוני, התיאורטי. בפנימייה כבר שמתי לב שיש לו יכולת מנהיגות יוצאת דופן. הוא התבלט כבר אז בלסחוף את כולם אחריו. הוא לקח חלק בכל הפעילויות של הפנימייה, היה כותב את הנאומים ובגיל צעיר כבר היה ברור שהוא חכם ונער משכמו ומעלה”.
“תמיד חושב קדימה"
באוגוסט 1962 התגייסו רום ואילן לצה”ל והצטרפו לקורס טיס מספר 43 בבסיס תל נוף. רום היה הצעיר ביותר מבין חניכי הקורס. “חודשיים לפני שנכנסנו לקורס, גיורא ואני, שהתגייסנו בדרגת רב”טים, עשינו בגולני השלמה של יעד מבוצר", מספר אילן. "אחרי זה הצטרפנו לקורס הטיס, וגם בחלק הראשון שלו, שהוא חלק יותר ‘מכין’, של יותר מסעות וריצות, אפשר היה לראות שגיורא חדור מטרה יותר מכולם לסיים את קורס הטיס. הרגשתי שגיורא מראה כישרון ויותר אמביציה, שאיפה למצוינות. הוא גילה דבקות אבסולוטית במשימה. כשכולנו סיימנו להתכונן למבחן ב־10 בלילה, הוא נשאר עד שעות הבוקר המוקדמות בכדי ללמוד. הוא היה בין ארבעת החניכים הטובים אצלנו, והוא סיים חניך מצטיין”.
למעשה, מבין המועמדים הרבים שנרשמו לקורס הטיס במחזור זה, רק 14 סיימו אותו: רום, אילן, מיכה עציון, יורם שחר, גבי וקס, דני לניס, אברמיק תירוש, אילן גונן, אלישע פרידמן, מנחם אייל, דני אנגל, גיורא קינן, יגאל שוחט ושמוליק בן רום. שלושה מתוכם הלכו בסיום הקורס להטסת מסוקי תובלה, אחד להטסת הליקופטר ועשרה המשיכו למסלול של טייסי קרב.
“הכרתי את גיורא בקורס הטיס”, מספר ד”ר יגאל שוחט, רופא אף־אוזן־גרון שבעברו היה טייס קרב וקצין רפואה ראשי של חיל האוויר. “היינו חבורה מגובשת ונוצרו בין כולנו קשרים טובים. הקשר שלי עם גיורא העמיק דווקא כשסיימנו את הקורס ביולי 1964 והלכנו לאימונים מבצעיים בבסיס חצור על מטוס ‘אורגן’, מטוס צרפתי ישן שהיה מאוד קשה להפעלה. היינו שני רווקים צעירים וחלקנו חדר בבסיס, ואז נעשינו חברים מאוד טובים והוא היה מוציא אותי לתל אביב ומכיר לי את העיר, כי אני במקור ממושב כפר ורבורג בדרום”.
שוחט מציין כי בניגוד למיתוס, בקורס ואחריו, רום לא נחשב לטייס מבריק יתר על המידה. “הוא היה מסוג האנשים שהם מאוד לא טכניים ומתקשים להחליף מנורה בבית. הוא מאוד לא התעניין בטכנולוגיה”, הוא מספר. “אני באתי מבית ספר מקצועי בתיכון ובקורס הטיס בכל פעם שהתחלנו ללמוד משהו על חלק חדש במטוס הייתי בוחן אותו ברמת הברגים, וגיורא תמיד אמר לי: ‘תגיד לי, מה אתה מבזבז את הזמן שלך על זה? התפקיד שלך הוא לא לתקן חלקים’.
"ההיבט הטכנולוגי לא עניין אותו אבל התחום העיוני והתיאורטי מאוד עניין אותו. הוא ידע בדיוק מה חשוב בטיסה, הוא היה מבריק בללמוד טכניקות לחימה, באסטרטגיה ותמיד חשב כמה צעדים קדימה. זה חיפה על חוסר העניין הטכנולוגי שלו. אני אומר זאת לזכותו, כמובן. הוא הבין שלא צריך להיות מומחה במנועים בשביל להטיס מטוס. בחצור התאמנו במטוסי ‘סופר מיסטר’ ובתקופה הזו גם החלו להופיע מטוסי המיראז’ים שנתפסו כדובדבן שבקצפת.
"בשנת 1965, אחרי שנה של תרגול על ‘סופר־מיסטרים’, גיורא ואני נפרדנו: אותי לקחו לקורס הדרכה בבסיס תל נוף ואת גיורא ואת אילן גונן שלחו ללמוד לטוס על מיראז’, וכולנו קינאנו בהם קנאת מוות. גיורא אגב היה באותה תקופה טייס המיראז’ הצעיר ביותר בצה”ל וממה שהבנתי, גם בעולם.
"הפעם הבאה שבה גיורא ואני נפגשנו הייתה בתום מלחמת ששת הימים, כשהוא הוכרז כ’אלוף ההפלות’ הצעיר ביותר. אני מודה שהופתעתי כי בקורס ובתרגול של ה'סופר־מיסטרים' הוא לא גילה יכולות טיסה יוצאות דופן, ולא ציפיתי שהוא יקצור הישגים כאלה, אבל מאוד שמחתי בשבילו ולאורך השנים שמרנו על קשר קרוב ונשארנו חברי נפש וחברים לחיים. היינו קשורים אחד לשני”.
"תחרותי יותר מכולם"
“בתקופת קורס הטיס גרנו גיורא ואני באותו חדר, ואחד הדברים שאני זוכר מהקורס הוא שבזמנו, לפני המון שנים, הייתה משלחת של פרחי טיס שטסו לכל מיני מקומות בעולם, ובשנת 1963 החליטו לשלוח מישהו מהקורס. אף אחד מאיתנו לא ידע איך להתארגן ורק גיורא יצא ואני זוכר שהוא טס לקנדה עם משלחת של פרחי טיס מכל העולם וכשהוא חזר הוא סיפר לנו על החוויה בהתלהבות”, משחזר אברמיק (אברהם) תירוש.
“בקורס כולם התייחסו אליו בכבוד של מנהיג עתידי, כולנו ידענו שהוא יגיע רחוק, הייתה הילה סביבו. אני זוכר שיום אחד הוא שיחק שחמט עם מישהו מהקורס, כשהוא עצם עיניים ושיחק ‘על עיוור’ והמישהו השני שיחק עם לוח. זה היה מאוד מרשים לראות איך בן אדם בן 18 יכול לשחק שחמט בלי לוח ובלי כלום וגם לנצח את זה ששיחק מולו”.
דני אילן מציין שאחרי קורס הטיס, עשרת טייסי הקרב שסיימו אותו עברו לקורס הדרכת תעופה מבצעית (OTU) בן שלושה שלבים - ראשוני, בסיסי ומתקדם: “שם הייתה בחינה ראשונה בהטסת מטוס פייפר ושם ניפו את חלק הארי של החניכים ואחרי חמישה שיעורים היה מבחן טיס שבו הודחו שישה חניכים, ונשארנו ארבעה טייסי קרב. פה אני חושב שנוצרה איזושהי ‘תחרות’ בינינו, של חבר’ה צעירים שרוצים להיות מובילים.
"בגלל שגיורא ואני באנו מרקע דומה והכרנו בילדות, שמתי לב שהוא יותר תחרותי מכולם ויותר טוב. היה לו רצון עז להיות ראשון. לכולנו הייתה מטרה כזו אבל הוא היה מוכן ‘להתאבד’ על המטרה הזו של לגמור בהצטיינות ולהגיע הכי רחוק שאפשר. זה בא לידי ביטוי בקורס וגם אחריו.
"היו הרבה טייסי מיראז’ אבל במלחמת ששת הימים גיורא קנה את עולמו ואני חושב שהסיבה שהוא הפך ל’אלוף ההפלות’ הייתה האמביציה שלו להצטיין ולהיות גנרל בחיל האוויר. אם היית שואל אותי בתקופת הקורס מי מאיתנו יפיל אווירון, הייתי אומר לך שגיורא. לא שהוא טס יותר טוב, אלא בגלל האמביציה שלו, שזה משהו שפחות מדברים עליו בהקשר שלו”.
טייס הקרב אילן גונן, שעבר עם רום את קורס הטיס ועבר יחד איתו לטוס על המיראז’, מספר: “קורס הטיס היה סיפור של שנתיים וחצי של עבודה קשה והרבה מתחים, קורס מאוד קשה בכל היבט, גם נפשי וגם פיזי, וגם הפחדים מהדחה לאורך כל הדרך ריחפו תמיד. זה היה תהליך כבד. כל אחד מאיתנו התמודד עם זה בדרך אחרת. גיורא היה חכם וידען גדול עם זיכרון פנומנלי, ועם חוש הומור יוצא דופן.
"אם אתה לוקח אדם עם תכונות יסוד כאלה, זה מתכון מוצלח לכל מה שהוא יעשה בחיים. הידע, הזיכרון הפנומנלי, היכולת להתעמק, יכולת ההפשטה הגדולה וכישרון – מה עוד אדם צריך? שים אותו בכל תפקיד שתרצה עם נתונים אלה – והוא יעשה אותו טוב, וזה מה שהוא עשה לאורך כל הדרך שלו, הצבאית והאזרחית.
"ב־1969 הוא נפל בשבי והיה פצוע כל כך קשה, ועדיין חזר להילחם ולטוס בשטח אויב – אז נוסף לתכונות שציינתי קודם, היו לו גם חוסן נפשי ואומץ אדירים. הוא היה לוחם טוב ואמיתי. שנים אחר כך, כשהוא קיבל לידיו את ניהול רשות התעופה, היא הייתה במצב גרוע מאוד ואף קיבלה איומים מהאמריקאים להפסקת שיתוף פעולה עם ישראל, והוא מינף אותה למעלה לאחת מרשויות התעופה המובילות בעולם. הלוחם שבו נשאר לאורך כל הדרך”.
גונן מציין כי בקורס קשה היה לזהות את איכויותיו הטכניות של רום כטייס, אך הן הוכיחו עצמן כאמור במלחמת ששת הימים: “באימונים אנחנו נלחמים בעיקר בעצמנו, פעם מנצחים ופעם מפסידים, וזה תהליך למידה. בסוף אתה לוקח את כל מה שלמדת ואת כל היכולות האישיות שלך וממצה אותן בקרב ואם שם אתה מצליח – אכן עשית זאת.
"במלחמת ששת הימים גיורא היה הראשון שהפיל חמישה מטוסים וזה היה רגע נדיר. עד מלחמת יום הכיפורים שנינו היינו בנתיבים מקבילים בטייסות שונות, ולפעמים גם שיתפנו פעולה יחד על המיראז’, ולמעשה קרב האוויר הראשון שהוא עשה בסוריה אחרי שהוא חזר מהשבי – היה יחד איתי”.
“גיורא ואני היינו יחד בבית הספר התיכון ואחר כך בקורס טיס, אני התחלתי במחזור 43 ועזבתי, ואז טסנו יחד בטייסת 119”, מציין איתמר נוינר. “יש לי חוויה שעברנו יחד ותשפוך אור על גיורא: היינו שנינו טייסים צעירים ב־119, מוסמכים כמספרי שניים ליירוט. היינו בשבת בעמדת יירוט ושיחקנו עם גוֹ קָארטס.
"פתאום סירנה. הכוננות הייתה רבע שעה, ועד שהחבר'ה יגיעו ייקח זמן. התייעצנו מה עושים והחלטנו להיכנס למטוסים, כשאני אוביל. הודענו ‘מאזין’ ומיד הוזנקנו. חזרה על הקרקע, הפחד שלנו היה מה יגיד מפקד הטייסת רן פקר על זה שזינקנו על דעתנו ובלי מוביל מוסמך, אבל רן נתן לנו גיבוי מלא ואמר שכך הוא מצפה שלוחמי 119 יעשו”.
ביוני 1967, פחות מחמש שנים לאחר שהגיע לקורס טיס, רום, ששירת אז כסגן צעיר בטייסת העטלף (טייסת 119) תחת פיקודו של פקר, מצא עצמו במלחמה הראשונה שלו כטייס קרב – ששת הימים. לאחר שהשתתף במבצע מוקד לתקיפת שדות התעופה וחילות האוויר של מדינות ערב בשעות הראשונות של המלחמה, הפיל ב־5 ביוני 1967 שני מטוסי מיג 21 מעל אבו סוור במצרים.
בהמשך אותו היום הפציץ את שדה התעופה הסורי T־4, ולאחר מכן הפיל מטוס מיג 21 מעל השדה. למחרת נפגע מטוסו באש נ”מ, הוא נפצע ברגלו אך נחת בשלום, ולאחר אשפוז של כמה שעות בבית החולים, חזר לטייסת ובסוף יום, ה־7 ביוני, הפיל שני מטוסי מיג 17 מצריים והוכתר רשמית כ”אלוף ההפלות”.
במסיבה במלון דיפלומט שערך חיל האוויר לרגל הניצחון, הועלה רום בדרגה לאחר שמפקד החיל, מוטי הוד, ציין בטעות את דרגתו כסרן וקהל הטייסים הנוכח דרש בקול את העלאתו המיידית לדרגה זו על פעילותו הנועזת במלחמה. הרמטכ”ל יצחק רבין, שנכח במסיבה, הנהן בראשו כאות הסכמה – וכך קרה. בתום המלחמה סגר רום מעגל ראשון עם קורס טיס מספר 43 כשהחל לשרת כמדריך בבית הספר לטיסה.