"אנחנו דורות של רועי צאן, ולמדנו לזהות בשטח עקבות ושינויים", מספר רנ"ג (במיל') מוחמד אבו קמיר (64), בדואי מוסלמי מאיבטין - שבמשך שנים ארוכות שירת כגשש בצה"ל וכיום משרת במילואים כנהג ביחידת תקשוב.

הפרות סדר על גבול עזה: הפלסטינים טוענים כי עיתונאים נפצעו
גלנט מאשר שישראל תקפה בסוריה: "רעם המטוסים חזק יותר מכל רעשי הרקע"

במהלך שירותו קיבל אבו קמיר פעמיים אות הצטיינות – לאחר מבצע צוק איתן קיבל עיטור רמטכ"ל כחייל מצטיין, ולקראת ראש השנה זכה בעיטור הצטיינות מקצין קשר ותקשוב ראשי.

בשיחה עם "מעריב" הוא מספר כי "במשך 24 שנים שירתּי כגשש בצה"ל. השירות כגששים היה מורשת משפחתית שלנו. דורות במשפחה היו רועי צאן בצפון הארץ ולמדו בעת המרעה בשטח לזהות עקבות ושינויים. זה נתן לנו כלים להיות גששים יעילים בצה"ל".

במהלך שנותיו הארוכות כגשש זיהה אבו קמיר לא אחת סימנים בשטח שהתבררו כמצילי חיים: "ידעתי לזהות עקבות, מטענים", הוא מספר. "באחת הפעמים גיליתי עקבות של מחבלים שהטמינו מטען חבלה באזור נצרים, והיו מקרים נוספים של גילוי מוקדם. כאשר אתה מצליח למנוע פיגוע ולהציל חיים - הסיפוק עצום ושווה את כל המאמץ".

אבו קמיר מדגיש כי גשש יעיל חייב קודם כל להכיר באופן יסודי את השטח שבו הוא מבצע את המשימה. "צריך להכיר טוב את השטח, והייתי עושה את זה בכל גזרה שבה שירתי. קודם כל הכרת השטח. חייבים להכיר כל אבן וסלע ואת מיקומה והגובה שלה, כדי לראות אם משהו השתנה. אם האבן פתאום נראית גדולה יותר, זה עלול לקרות בגלל מטען חבלה".

הוא שופך אור על העבודה המורכבת כגשש, ומדגיש: "גשש טוב צריך שני דברים בסיסיים: להכיר באופן יסודי את השטח ופנס טוב. גשש שמכיר את השטח גם יכול לזהות עקבות ולדעת אם הלכו בהן קדימה או ברוורס ואם עצרו. אומנם ביום קל יותר לבצע את המשימה, אבל היו לי משימות גם בלילות חשוכים".

במהלך שירותו הצבאי הוא נפצע פעמיים. "היו לי שתי פציעות בגזרת רצועת עזה – פעם ממטען חבלה ופעם מירי. במשך 11 שנים שירתי בגזרת הרצועה. אבל שירתי במקומות נוספים. בשנת 87' הייתי בבופור בדרום לבנון".

גם במהלך מבצע צוק איתן הוא שירת ימים ולילות ארוכים כגשש, הפעם במסגרת מילואים. בשירותו במילואים כיהן אבו קמיר כפעיל גיוס בפזורה הבדואית בנגב. "אני מרגיש שם כמו בבית שלי", הוא מציין.

בשנים האחרונים אבו קמיר מבצע שירות מילואים ביחידת תקשוב, ועובד לפרנסתו כנהג מונית וכנהג הסעות. "התנדבתי לשרת במילואים בגילי", הוא אומר בחיוך. "כולם יודעים שכאשר קוראים לי למילואים אני עוזב הכל ומתייצב. אני משרת בממוצע במילואים חודש־חודשיים בכל שנה, תלוי בצורך של היחידה. אני רוצה להמשיך לשרת. השירות בצבא הוא דרך חיים עבורי, ואני אוהב את זה".

עם זאת, על רקע הקִדמה הטכנולוגית, ילדיו משרתים בצה"ל - אך לא כגששים. "דברים השתנו, גם הפסקנו לגדל כבשים. זה עידן טכנולוגי", הוא מסביר.

כאשר אני שואל אותו אם הוא לא חושש להיחשף, הוא משיב בנחרצות: "תמיד קיבלו אותי יפה וכיבדו אותי. השירות הוא מסורת משפחתית וחשוב לי להיחשף כדי להעלות את המודעות לשירות בצה"ל וגם כדי לתת דוגמה אישית".