כשהיא מפזמת את ה"טא־טא־טא־טאם" הרה הגורל מהחמישית של בטהובן, נכנסה לחדר הבוס. "זה חשוב", אמרה ותרגמה לו ידיעה מקהיר.

יונה בנדמן, ראש ענף 6 המופקד על מצרים, שמע אותה בנחת, שילח לחלל את ניחוחות מקטרתו והשיב: "הטא־טא־טא־טאם שלך לא חשוב". זה לא קרה בגלל בטהובן. סא"ל בנדמן היה מכור למאהלר, אבל לא זלזל בדיווח משום שקושט בצלילי המלחין כבד השמיעה.

הסיבה הייתה עמוקה יותר. בראיון לעיתון צרפתי שהביאה סרן נינה פתאל, ראש דסק "מצרים פנים", מנהיגי סטודנטים ניאצו את ישראל. החרפות שהשמיעו סתרו הערכת חוגים באמ"ן שהאינטליגנציה המצרית נעה לכיוון ישראל, שהיא מחפשת את קרבתה עקב הקדמה, עקב יכולותיה הטכנולוגיות.

לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>

אם אכן מדובר בתפנית, הסבירה, אין היא מתרחשת כהרף עין, ולפחות כרגע אין מדובר בתופעת המונים. הרחוב, הלך הרוח, ההומור, הם שמייצרים את התנודות בדעת הקהל המצרית. "ראיית דברים דמיוניים בתוכנו", הזהירה, "יוצרת מצב שהוא קונספציה שלנו".

קונספציה. מילה רודפת ונרדפת. 50 שנה שהיא רודפת את הישראלים, 50 שנה שהיא נרדפת לקיבעון, לאטימות, להתבייתות על אמיתות לא מאווררות. כך גרסה הקונספציה שהתמוטטה בדם ובעשן בכיפור 73': מצרים לא תתקוף כל עוד לא תוכל להלום בלב ישראל. בלעדיה גם סוריה לא תלחץ על ההדק.

יונה בנדמן היה שומר הראש הקנאי של הקונספציה, באמת ובתמים האמין בה. לא הסכים שיוטל בה מום, ניהל קרבות פנים אל פנים בכל יוזמה למחוק פסיק מניירות שכתב. דבקותו בקונספציה הייתה עקשנית, כמעט מטפיזית. היא הוליכה את החוקרים פרופ' אורי בר־יוסף ואריה קרוגלנסקי אל הפסיכולוגיה, אל מושג ושמו "סגירות קוגניטיבית".

יש גבול לסך כל המשאבים האינטלקטואליים שאנו יכולים להשקיע בפתרון בעיה מסוימת. הסגירות הקוגניטיבית, כפי שהייתה לבנדמן ולראש אמ"ן אלי זעירא, נבעה מהשאיפה להגיע לשיפוט ברור, בטוח, של הבעיה הנדונה. הסגורים קוגניטיבית שמים דגש מרכזי על בהירות, על סדר ועל עקביות. במידה מסוימת, אינם נותנים לעובדות לבלבל אותם. בנדמן וזעירא האמינו כי הם אחראים לספק לקברניטים הערכה חדה וברורה גם כשהמידע העומד לרשותם אינו חד־משמעי.

יונה בנדמן לקה בלבו ומת ב־1 בספטמבר 2007. אבל קִצו התחיל ב־6 באוקטובר 1973, 14:00. עם האזעקה הראשונה ודאי חש שהאדמה נפערת תחתיו, שהוא צריך להיענש. הוא לא העלה טענות ותואנות, לא הסביר ולא פירש. "חשש שיואשם בתרצנות", ביארה בת דודתו רעיה הרניק, אמו של גוני ז"ל שנפל בבופור ב־1982. אבל לא כולם התייסרו כבנדמן.

הסיפור המלא יתפרסם מחר במוסף מעריב.