התקפת הפתע בצהרי יום הכיפורים הובילה לכך שהיחידות הלוחמות שניסו בגבורה לבלום את התקדמות האויב, לאו דווקא התנהלו על פי התרגולת או בסד"כ המקורי. הקרבות העזים דרשו תגובה מהירה ומיידית, שכן כלי רכב קרביים נותרו בשטח, מבלי שהצליחו להיחלץ ומבלי שהתגבורת הצליחה להגיע אליהם. לוחמים עברו בין טנקים, צוותים או יחידות, ואף הכירו זה את זה רק תוך כדי הלחימה.
בהיעדר מעקב שלישותי אחר המתרחש בשטח ואל מול הקושי לזהות את הנופלים, מאות לוחמים הוכרזו נעדרים. אין זה מפתיע כי שנתיים לאחר המלחמה הנוראה, שגבתה את חייהם של 2,869 חיילים, הוקם מערך הנפגעים של צה"ל (1975), אבל עוד בשבוע הראשון לקרבות, כשצוותי האוויר לא חזרו, החל החיל לנסות לאתר את נעדריו.
לשם כך גויס למשימה סא"ל (במיל') שלמה בן אלקנה, חוקר משטרה ותיק שאיתר בעבר את גופתו של אבשלום פיינברג, מלוחמי ניל"י, וחיפש אחר כ"ג יורדי הסירה. למעשה, כך החלה מלאכת החיפוש עוד בזמן המלחמה, ובהמשך התרחבה למשימת חיים שנמשכת עד היום.
“כשאנחנו התחלנו לעבוד, היו כאלה ששלישותית הם נעלמו", מסביר הארכיאולוג פרופ' דני בהט, שהצטרף לצוותים של בן אלקנה עוד בימיה האחרונים של המלחמה, והוביל משלחות לאיתור נעדרי המלחמה למעלה מ־20 שנה. “במקרה של טנק שנשרף למשל, אם אחד מאנשי הצוות יצא והלך לטנק של יחידה אחרת, היחידה המקורית שלו דיווחה עליו כנעדר".
לדבריו, הפעולה הראשונה והחשובה ביותר הייתה איסוף עדויות: “היינו צריכים ללמוד את פרטי האירוע בדיוק. לדעת ולחקור את כל מי שהיה מעורב ונוכח. בדקנו ממצאים בשטח. היה חשוב שאני אבדוק את האדמה כדי לדעת אם מישהו נקבר בה. ואכן, היו מקרים שהביאו אותנו למקומות, שבהם אמרו לנו ‘פה נקבר חייל', אבל כארכיאולוג ידעתי שבמקום הזה האדמה מעולם לא נפתחה ושצריך לחפש במקום אחר. בעיקר היה חשוב לדעת אם מישהו חי או מת. לכן הצילומים של השבויים שלנו במצרים ובסוריה שהגיעו בהמשך היו חשובים ביותר".
“להיות חי־מת"
אחת הפעולות הראשונות שצה"ל ערך עם סיום המלחמה הייתה מפקד כללי בכל יחידות הצבא על מנת לבחון מי אכן נעדר ומי השתבץ במהלך הקרבות ליחידה אחרת. עבור צפי סיימונס, אלמנתו של סרן מאיר אלפרט ז"ל, המפקד היה רגע של תקווה שבמהרה התבררה כתקוות שווא. “המלחמה נגמרה, ולא שמענו ממנו", נזכרת סיימונס בכאב, “היה בלגן בצה"ל, משום שהרבה חיילים שנפצעו חזרו ליחידות לא שלהם, או חיילים שהגיעו מחו"ל הצטרפו ליחידות לא שלהם. לכן, בסיום המלחמה צה"ל ערך מפקד של כל החיילים.
הכרנו מישהי שעבדה בשלישות והיא אמרה לנו שמאיר נפקד. אני מאוד שמחתי, כי חשבתי שהמשמעות היא שפקדו אותו ויגידו לנו עכשיו איפה הוא נמצא ואיך ליצור איתו קשר, רק אחר כך הבנתי שהכוונה היא לנעדר".
צפי ומאיר התחתנו באוגוסט 73' וכעבור חודשים בודדים כבר פרצה המלחמה: “עברנו לגור בדירה משלנו בכפר סבא ובבוקר יום כיפור היינו בדירה. זוג חברים שגרו בקומה הרביעית ירדו ודפקו בדלת לשאול אם נרצה לצאת לטיול איתם. לא רצינו, לכן הם יצאו לבדם, אבל חזרו כעבור עשר דקות. הם אמרו שברחוב הראשי יש אוטובוסים וחיילים עולים עליהם. זה נראה שיש גיוס. מאיר אמר שדווקא את ציוד המילואים שלו הוא עוד לא הביא מהבית של ההורים. אז הוא נסע להוריו להביא את הציוד, ואני נשארתי בבית שמא יגיע צו הגיוס, ובאמת עד שהוא חזר היה כבר צו גיוס והלכנו יחד לנקודת הגיוס שלו".
לאחר שהשתתף בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני, הקרב האחרון שאלפרט השתתף בו היה ב־21 באוקטובר, באזור שנקרא “מיסורי". “זה היה קרב התאבדות", מתארת סיימונס, “ידעו מראש שיש בו יחידות מצריות כבדות מאוד, ואף על פי כן החליטו שזה חשוב".
את המכתב האחרון שהוא כותב ב־20 באוקטובר, יום לפני נפילתו, סיימונס מקבלת כעבור ימים אחדים. מילותיו האחרונות היו “לעזור למיכל באסונה". מיכל היא חברה קרובה של סיימונס שאיבדה גם היא את בעלה. אך מעבר למילים כתובות בודדות, בשלב זה משפחתו לא שמעה ממנו או עליו. “שכפלנו תמונות שלו והעברנו לכל מיני אנשים שירדו לסיני כדי שיחפשו אותו", אומרת סיימונס. "שמענו על חיילים שיצרו קשר טלפוני, או אמנים שירדו לשטח והיו מספרים שהם הופיעו במקום מסוים ומסרו ד"ש ממי שפגשו שם, אבל אנחנו לא שמענו כלום ממאיר. כל הזמן שמענו שמועות אבל לא הייתה שום אסמכתה למה שקורה".
מרתף הדמעות
“משהו בצעקות ומלל הדיבורים גרם לנו לרדת במהירות אל תוך אולם גדול אשר היה מלא מפה לפה במשפחות החיילים השבויים", מתארת יפה לביא שלום, אחותו של שלום לביא שנפל בשבי הסורי, את המרכז לאיתור נעדרים בתל אביב שנקרא בפי מבקריו “מרתף הדמעות". “נראה שאנשי משרד הביטחון איבדו את הביטחון אל מול המשפחות שהגיעו בזעקות שבר", היא משחזרת. "בעת ובעונה אחת כולם דיברו אל כולם, אנדרלמוסיה. התפרצות זעם, התבטאות של תסכול, של חוסר ודאות, של חוסר תקשורת, של חרדה תהומית לבן שאין יודעים מה עלה בגורלו".
מיד בסיום המלחמה היה ברור שחיילים רבים נפלו בשבי, אך טרם ידעו מי הם היו. על כן, המודיעין לגבי זהותם התבסס אך ורק על נוכחותה של התקשורת הזרה שתיעדה את השבויים הישראלים. כך הגיעו המשפחות למרכז, שבו הוקרנו התמונות, לנסות לזהות את יקיריהם. “המרכז הוקם באבן גבירול בתל אביב ואחר כך זה התרחב למגורי הבנות בקריה", מוסיפה ישראלה ימין, גם היא אחותו של שלום, “שם הקרינו בענק את התמונות של החיילים ואת הסרטים מהשבי".
“משפחות זיהו את יקירן וקראו בשמם, רצו אל המסך, הצביעו על תמונת בנם", כתבה לביא שלום בזיכרונותיה, “ויש ששמו ידם וביקשו לעצור את התמונה, כדי להביט מקרוב. אבא אחד שלף כיסא לעמוד עליו כדי לנשק את בנו, אמהות התמוטטו למראה התמונות הקשות, ושוב צעקות ובכי ללא מעצור. אט־אט האולם מתרוקן והמלמול נאלם, כמו כך הבכי והצעקות. ואנו ישובים על כיסאותינו דוממים. בשום תמונה, בשום סרטון, שלום לא מופיע. הקצין ניגש לאמא ושואל אם להקרין שוב את התמונות, והיא מהנהנת ראשה לסירוב, ‘נראה לך שלא הייתי מזהה את הבן שלי? נראה לך? את הצל שלו הייתי מזהה'".
“המלחמה פגשה את שלום כשהיה בחופשת שחרור, הוא היה חייל בגולני ושירת במוצב החרמון", מספרת ימין ומוסיפה כי אחיה היה עתיד להשתחרר מהצבא יום למחרת יום הכיפורים. אלא שבמהלך חופשת השחרור שלו הוא צלצל למוצב לוודא שהכל בסדר וגילה כי המילואימניק שהגיע להחליפו צריך לצאת הביתה, כיוון שאשתו עתידה ללדת.
"שלום, שהיה אמון על הגנרטור במוצב, הבין היטב את המשמעות וסירב לסכן את המוצב בבעיות חשמל. וכך, ביום חמישי, כשהוא אמור להשתחרר ימים בודדים לאחר מכן, הוא חזר למוצב החרמון. אך הוא לא ציפה לתכונה הרבה שימצא בו ולמלחמה שתפרוץ פחות מיומיים לאחר מכן.
לביא שלום: “כשהוא הגיע, החבר'ה במקום אמרו לו שהסורים מסירים רשתות מהטנקים, הוא ראה את אנשי המודיעין מסתודדים במוצב, אבל אף אחד לא הבין כלום. הייתה תחושה שהולך לקרות משהו אבל אף אחד לא ידע מה".
ימין: “הם רואים את הסורים מתכוננים והם מודיעים לפיקוד צפון, למטכ"ל".
שעות ספורות לפני פרוץ המלחמה הורה אלוף פיקוד צפון לתגבר את כל המוצבים ברמת הגולן, והם אכן כולם תוגברו, למעט מוצב החרמון. בשעות הצהריים, לאחר תקיפה של מטוסי מיג סוריים והפגזה ארטילרית, הונחתו חיילי קומנדו סורים על המוצב. “כשהם כבר מרגישים את הקומנדו הסורי עולה על המוצב, אומרים להם לסגור את הדלתות. אבל לא היו דלתות במוצב, הוא היה בשיפוץ בדיוק, הוא היה פרוץ לגמרי", מוסיפה ימין.
לאחר שהבינו הלוחמים כי המוצב נפל והקרב אבוד, הם ניסו להיחלץ. אך רק בודדים הצליחו להימלט ואחרים נפלו בשבי, ביניהם שלום. “כשהם ניסו להימלט הייתה הפגזה נוראית ושלום עף ונפל על סלע, הוא נפצע מאוד קשה בפלג הגוף התחתון", מספרת לביא שלום.
ההתרגשות של משפחת לביא, כשאר המשפחות, הייתה עצומה. שלום שב לביתו ובנה את עצמו מחדש. התחתן, הביא ילדים ואף העלה על כתב את כל קורותיו. במרץ 2017 נפטר ממחלת הסרטן והותיר אחריו אישה, חמישה ילדים וחמישה אחים.
בין תקווה לייאוש
עבור 16 משפחות, התעלומה סביב נפילת יקיריהם עוד נמשכת. אך בשלב זה, הם לא נחשבים נעדרים, כי אם חללים שמקום קבורתם לא נודע, כפי שמסבירה ראש מדור שבויים ונעדרים, רס"ן מורן טוביאק: “יש הגדרה ברורה למיהו נעדר. ובמקרה של מלחמת יום הכיפורים אנחנו מדברים על חללים שגופתם לא נמצאה ולא הובאה לקבורה. ההגדרה של נעדר מגדילה את הספק, לכן חשוב לחדד, דווקא מתוך כבוד למשפחות, שמדובר בחללים".
“מבחינתי כשמדברים על חללים שמקום קבורתם לא נודע, זה לנוע בין תקווה לייאוש באופן קיצוני", אומרת עדי תלם, אחייניתו של רב סמל עלי קמחי, לוחם בקומנדו הימי, שמקום קבורתו לא נודע. “אמא שלי ז"ל הייתה האחות היחידה של עלי. ואותי הביאו לעולם כי סבתא שלי נכנסה לדיכאון מאוד קשה".
אולם כשפרצה המלחמה, יחידתו של עלי כן נשלחה לבצע משימות שונות נגד האויב בים, וב־17 באוקטובר יצא כוח מצומצם לנמל פורט סעיד כדי להטביע כלי שיט מלחמתיים של המצרים, שעגנו במעגן צבאי מוגן. עלי וסרן עודד אמיר (גם הוא חלל שמקום קבורתו לא נודע) הצליחו להגיע למעגן ואף הטביעו שלוש ספינות מלחמה, אבל הם מעולם לא שבו.
המסקנה מחקירת האירוע הייתה שהם נפלו במהלך הנסיגה. “אחרי הפעולה כל הזמן חיכו שהוא יופיע ברשימת שבויים ושנגלה שהוא מוחזק בחיים כקלף מיקוח, אבל זאת הייתה תקווה פרטית שלנו", אומרת תלם. "כן קיבלנו מידע על מה שקרה, כי זאת הייתה פעולה מאוד ספציפית עם מספר משתתפים מאוד קטן, וגם היה ניסיון בבוקר, תחת אש צולבת, לנסות ולהחזיר אותם. אבל היות שלא משו גופות, אנחנו החזקנו באמונה שאולי הוא חי".
סיפור שלא נגמר
בבית העלמין קריית שאול מופיע שמו של סרן ישראל דגן על מצבת קבר אחים, אך עירית מורן דגן, שהייתה אשתו של ישראל, מתעקשת כי אין שם אף שריד של ישראל. ההתעקשות שלה מקבלת סימוכין בכך שהתיק של דגן נותר עד היום פתוח ובימים אלה החקירה בעניינו עוד מתנהלת, מבלי שנוכל לפרט על אודותיה. גם רס"ן טוביאק מעידה: “המקרה של ישראל דגן נמצא בתוכנית העבודה של אית"ן".
החקירה בעקבותיו מחזירה אותנו אל ה־22 באוקטובר, כאשר עמדה להיכנס לתוקף הפסקת האש בין ישראל למצרים. “עד ל־22 באוקטובר בצהריים, שמעתי מישראל כמעט כל יום", מספרת מורן דגן, שאף הייתה בהריון עם בנם הראשון, מתן, כשפרצה המלחמה. “שמעתי ממנו על ידי ד"שים, דואר שהגיע, נהגים שהגיעו מהחזית, או חייל שחזר הביתה ומסר למשפחות את מי הוא ראה. גם בגלויות שהגיעו אליי מישראל, הוא כתב את מי הוא ראה כדי שאני אדווח למשפחות האחרות, זאת הייתה הדרך היחידה לדעת".
במשך השנים תאסוף מורן-דגן את עדויות הלוחמים ותרכיב אומנם תמונה חלקית, אך היא יודעת לספר כי בגדה המערבית של תעלת סואץ לחמו שתי אוגדות ישראליות על אדמת מצרים. האוגדה בפיקודו של אריק שרון עלתה צפונה מתוך כוונה לכבוש את מבואות העיר איסמעיליה. בכוח החוד בתנועה צפונה היה גדוד צנחנים ומחלקת טנקים, בפיקודו של דגן, שהייתה משרידיו האחרונים של גדוד הסיור 87.
עם רדת החשיכה הקרב הסתבך. כוח קומנדו מצרי ארב להם וירה על הכוחות מטווח קצר מתוך סבך העצים והצמחייה. המארב גבה מחיר דמים קשה. ארבעה לוחמים לא נמצאו עד היום, דגן ושלושה לוחמים נוספים מהטנק השלישי: סמל ראשון רמי זיו, סמל ראשון יעקב קליש וסמל ראשון שמואל דונר זכרם לברכה. על פי התיאורים הצליח ישראל לצאת מהטנק ואף להציל לוחם נוסף מהטנק הבוער. הוא הורה לחיילים לנטוש ולחלץ את עצמם, אך איש לא יודע מה קרה לאחר מכן, אם נפגע באופן ישיר, או פשוט נעלם.
בהט: “כארכיאולוג, אני יודע שאין דבר כזה שמשהו נעלם מבלי להשאיר אף טיפה של אינפורמציה".
“אחרי המלחמה נסענו לראות איפה הטנקים", נזכרת מורן דגן, “היינו באוהלים של האו"ם, כי זה לא היה בשטחנו. דרך הפריסקופ ראינו שהם עוד עומדים בדיוק כפי שהם נפגעו. כאילו הכל קפא במקום. אחר כך המצרים שיפצו שם, והטנקים האלה עומדים בתור אתר ניצחון שלהם על הצבא הישראלי".
טוביאק: “המשפחות יודעות בתוך תוכן שמדובר בחללים שמקום קבורתם לא נודע. אבל כמובן שתמיד יש את התקווה והרצון שפתאום הוא ידפוק בדלת, ולכן הליווי מאוד מורכב. מעבר לביקור השגרתי ולשיחת הטלפון, הן רוצות להגיע לעיקר, שיהיה להן קבר לפקוד ולבכות עליו".
בהט: “לאורך כל השנים הלכתי עם הפסוק ‘אין שמחה כהתרת ספקות'. נתקלתי בהורים שהבן שלהם היה נעדר, והם הגיעו לדברים איומים, אבות התאבדו, עד כדי כך. רק ברגע שהנעדר הפך למת מוחלט והובא לקבורה, אנשים התאוששו. אני לא רוצה להזכיר שמות, אבל היה איש צבא שכשנודע לו שהבן שלו נעדר הוא נסגר בבית. ברגע שהביאו את הבן שלו הביתה לקבורה, הוא קם, התלבש וחזר לפעילות צבאית מלאה. לכן אני אומר 'אין שמחה כהתרת ספקות'".
מורן דגן: “כבר באפריל 74', כשהחליטו על קבר האחים, זה היה בתנאי מול אכ"א שהתיק של ישראל יישאר פתוח במדור נעדרים. לפעמים היו שנים שלא היה שום חידוש, אבל תמיד הפנייה הייתה ביוזמתי. תמיד".
התרעות פיקוד העורף