סמל שמעון מגיד ז"ל, מחיל השריון, נפל ב–18 באוקטובר 1973, בחווה הסינית. בן 19 בנופלו.
"כמעט כל יומיים־שלושה שמעון שלח גלויה. הן כבר הגיעו מתי שהגיעו", מספרת הדסה זוהר, אחותו של מגיד ז"ל. "מהגלויות אי אפשר היה להבין שהוא נלחם. בגלויות הוא ניסה כמה שפחות להדאיג את ההורים ואותי. כזה היה אחי. ככה זה היה אצלנו בבית. אבא שלנו היה שורד שואה, וניסינו כמה שפחות להדאיג. היה לנו מאוד חשוב לשמור על ההורים. 'מקווה שאתם לא דואגים לי יותר מדי. שלומי טוב, אל דאגה, המלחמה תיגמר בקרוב', כתב ב־10 באוקטובר. 'שלום לכל המשפוחה, שלומי טוב מאוד, אני אוכל ושבע. עברו כמעט שבועיים מהמלחמה וכמעט שלושה שבועות שלא ראיתי אתכם. אני מתגעגע אליכם ושולח לכם נשיקות חמות. אצלי הכל בסדר.... כולי תקווה שהמלחמה תיגמר מהר וסוף סוף נזכה לשלום. אל תדאגו לי', כתב ב־17 באוקטובר.
"שמעון היה נעדר במשך שלושה חודשים. את הגלויה של ה־17 באוקטובר קיבלנו חודש אחרי שהוא נהרג. לאבא שלי זה נתן קצת תקווה, שאולי הוא בכל זאת חי, אבל במציאות הוא כל הזמן היה אומר 'אין לי בן, אין לי בן'. את התקופה ההיא אני זוכרת כמפחידה ברמות. אני ואחי היינו מאוד קשורים. כשקיבלנו את הגלויה הזאת, זה היה מאוד מרגש. רצנו בחרדת קודש עם הגלויה הזאת לקצין העיר. אמרו לנו שלא יודעים כלום. היינו אפילו עומדים בצומת, מחכים לראות שאולי הוא יגיע".
סמל ראשון אריה–יהודה פרקש ז"ל, מחיל השריון, נפל ב–16 באוקטובר 1973, באזור תעלת סואץ. בן 25 בנופלו.
"קיבלנו במהלך המלחמה שלוש גלויות מאריה, כאשר אחת מהן נכתבה על קרטון ממנת קרב", מספרת עליזה דוידי, אחותו של פרקש ז"ל. "הנוסח של הכתוב בגלויות מראה שאריה בעצם הסתיר מאיתנו הכל, כתב שהכל טוב, הכל מצוין, כי לא רצה להדאיג את המשפחה. 'אני מרגיש מצוין. מצב הרוח טוב. תחזיקו מעמד. להתראות בקרוב', כתב ב־10 באוקטובר. ב־13 באוקטובר כתב: 'כל היום השתזפתי, הרבה לא היה מה לעשות חוץ מזה', ובגלויה שנכתבה שעות לפני שנהרג כתב שהוא 'מאזין ליהורם גאון ולדובי זלצר. בכלל היו כאן המון אמנים. אני מרגיש מצוין'.
"הוא כאמור לא סיפר כלום, תמיד כתב שהכל בסדר. לנו הודיעו את הידיעה המרה 28 יום אחרי שהוא נפל. לפני כן היה נחשב כנעדר. הגלויות הגיעו הביתה בחודש הזה ונתנו סוג של תקווה. שום דבר לא היה ידוע, הכל היה בלגן במלחמה הזאת. אבא נסע לקריה להסתכל בתמונות של השבויים במצרים, אולי יזהה אותו בזמן שהיה נעדר. הגלויות נתנו אז קצת תקווה. כיום הן מהוות סוג של מזכרת".
רב טוראי בן–ציון (בנצי) צדיק ז"ל, מהנח"ל המוצנח, נפל בסיני ב–28 באוקטובר. בן 22 בנופלו.
"נשמרו תשע גלויות שבנצי כתב במלחמה. להורים לא הייתה מסוגלות נפשית לגעת בדברים, הם היו סגורים בבוידם. כשההורים הלכו לעולמם, פתחנו והסתכלנו. הגלויות האלה שמורות אצלי יחד עם שירים והגיגים שבנצי כתב", אומרת איילה צדיק, אחותו של צדיק ז"ל. "בגלויות בנצי שאל מה נשמע בבית, כתב שמקווה שהמלחמה תסתיים ושאל על אחינו, שלמה, שגם לחם במלחמה. הוא כתב כמה פעמים שהמורל שלהם גבוה, אבל בעיקר דאג לשאול איך המשפחה מרגישה. 'זה היום השמיני למלחמה ולמען האמת עוד לא יודעים מתי היא תיגמר... אני נמצא בסיני. אצלנו יש מצב רוח טוב למרות מה שרואים... אני שוב אומר אל תדאגו. אני מרגיש טוב ורק שואל לשלומכם', כתב ב־14 באוקטובר.
"הגלויה האחרונה למשפחה נכתבה ב־25 באוקטובר, בה הוא כותב שאינו יודע מתי יגיע הביתה ו'זה יכול להיות בעוד הרבה זמן. בינתיים תחזיקו מעמד'. זמן קצר לפני שבנצי נהרג, ב־28 באוקטובר, הוא ושלושה מחבריו, כתבו גלויה לילדה בשם דפנה ארמא מרחוב זמנהוף 2 בבת ים. 'דפנה החמודה שלום! תודה רבה על החבילה היפה ששלחת אלינו. החבילה עשתה את דרכה מבת ים לסיני וכמובן שהיה לה כדאי לעשות את הדרך הארוכה הזאת. שמרו על המורל אצלכם שיהיה גבוה לפחות כמו אצלנו'. את הגלויה לדעתי בנצי לא הספיק לשלוח. הגלויה הגיעה אלינו עם הדברים שלו. הייתי שמחה למצוא את דפנה, לשוחח איתה ולהראות לה את הגלויה שהייתה מיועדת אליה".
רב טוראי דוד (דודי) וטנברג ז"ל, מחיל השריון, נפל בקרב באזור החווה הסינית ב–15 באוקטובר 1973. בן 19 היה בנופלו.
"גדלנו בבית של לוחמים. אבא שלנו לחם בצבא האדום, אמא הייתה ניצולת שואה, לוחמת פלמ"ח", מספר משה וטנברג, אחיו של דוד ז"ל. "דוד נהג לשלוח גלויות למשפחה מהמלחמה. אחת מהגלויות נכתבה יום לפני שנהרג, השנייה ביום מותו. בגלויה מה־14 באוקטובר הוא משדר אופטימיות מסוימת, כותב ש'החבר'ה נלחמים כמו אריות' ומציין שמקווה לראות בקרוב את כולם. בגלויה הקצרה שנכתבה ביום שנפל, ה־15 באוקטובר, הוא כותב ש'כבר מקווה שהכל יסתיים בשלום... ומקווה שנתראה בקרוב בבית'. לפני כמה שנים נודע לי שבעצם לפני היציאה לקרב שממנו לא שב כינסו את החיילים וחייבו את כולם לכתוב הביתה. כולם כתבו הביתה, והבינו שהם יוצאים לקרב קשה".
חודשים ארוכים בני המשפחה לא ידעו מה עלה בגורלו של דוד. רק תשעה חודשים אחרי שנפל זוהתה גופתו. שתי הגלויות שהגיעו למשפחה אחרי נפילתו, נתנו סוג של תקווה. "מבחינתנו זה היה סימן חיים, נאחזנו בגלויה האחרונה", מספר משה. "פעמיים נסעתי לקריה בתל אביב לחפש תמונות של השבויים במצרים, שאולי אזהה אותו בתמונות. נאחזנו אז בכל דבר".
סרן דוד–יואל (דודי) כהן ז"ל, מחיל השריון, נפל ב–15 באוקטובר בחווה הסינית. בן 24 בנופלו.
"יש לי חמש־שש גלויות מדודי, אחת מהן, מאוד משמעותית, נכתבה ב־13 באוקטובר, יומיים לפני שנפל", מספרת חני כהן־אורון, אלמנתו של כהן ז"ל. "שנינו היינו מאוד צעירים, נשואים שנה וקצת, לא ממש חשבנו שזה הזמן להביא ילדים. אבל מפני שהוא היה עובד שב"כ והיה אמור לצאת לאיזו משימה בחו"ל, החלטנו שבכל זאת ננסה. ואז בעצם בגלויה הזאת, הוא כותב לי: 'ואני חולם שאנחנו יחד ו'הניסיון' שניסינו לפני המלחמה הצליח ואת מתה לספר לי על כך'. ב־15 באוקטובר בשבע בערב עוד הצלחתי לדבר עם דודי בטלפון ואחרי זה פתאום כלום. אני הייתי במלחמה קצינת נפגעים. מסביבי כולם ידעו שהוא כבר נעדר, לי לא אמרו כלום.
"ב־20 באוקטובר לחצתי על השליש של הגדוד שלו, ביקשתי לדעת מה קורה ואז הוא ענה לי: 'לא יכול למסור הודעות כאלה בטלפון'. אני גם זו שהודעתי להוריו של דודי שהוא נעדר. בימים האלה דיברתי עם חמותי ואמרתי לה שיש לי איחור של חודש במחזור ואני צריכה לבדוק. עשיתי בדיקת הריון שיצאה חיובית. את הגלויה הזו שנכתבה ב־13 באוקטובר קיבלתי כשכבר ידעתי שאני בהריון. נולדה לנו בת. בגלויה הזאת דודי כאילו השאיר צוואה".
רב טוראי גרשון (גרי) מיראן ז"ל, מחיל התותחנים, נפל ב–19 באוקטובר 1973 בתעלת סואץ. בן 22 בנופלו.
"קיבלנו מגרי גלויות, בהן ניסה להרגיע. הוא היה בשדה הקרב אבל לא רצה להדאיג את המשפחה", מספרת רונית בן עמי־מיראן, אלמנתו של גרשון ז"ל. "בגלויה מה־16 באוקטובר הוא כותב: 'אני נמצא בקו הבריאות ולא חסר לי מאומה פרט להרבה הרבה געגועים אלייך'. הוא מבקש שאשלח לו חבילה עם סיגריות 'טיים' בלבד. שלחנו לו חבילות, ענינו לו על הגלויות, אבל שום דבר לא הגיע אליו.
"באחת הגלויות הוא כותב: 'כבר שבוע וחצי אני מרוחק ממך ולא קיבלתי מכתב. אל תתעצלי ותכתבי'. כתבנו, אבל כאמור, הוא לא קיבל. בגלויה אחרת הוא כותב: 'אני מקווה שאת נמצאת עוד בבית הוריי ותנסי להרגיע אותם'. אחיו של גרי, נעים מיראן ז"ל, נהרג במלחמת ששת הימים. לכן היה לו מאוד חשוב שאנסה להרגיע את הוריו. גם בן אחותו של גרי נהרג יומיים לפניו. אבל על זה גרי כבר לא ידע. היינו אז נשואים טריים, חודש ושבוע. עברו 50 שנה, אבל עדיין זה לא פשוט, למרות שנישאתי שנית וילדתי ילדים".
סמל שמעון עוזרי ז"ל, מהצנחנים, נפל ב–18 באוקטובר 1973 בתעלת סואץ. בן 24 בנופלו.
"היינו נשואים שבעה חודשים. שמעון גויס במוצאי יום הכיפורים לפנות בוקר", מספרת יעל עוזרי גינזבורג, אלמנתו של עוזרי ז"ל. "קיבלנו משמעון מספר גלויות. על הגלויות לא היה תאריך, אבל הן נכתבו בימים הראשונים של המלחמה. באחת הגלויות הוא כותב שמרגיש מצוין, שאצלו הכל בסדר, מבקש שנשלח לו גרביים לבנות וכלי גילוח ומקווה שנתראה במהרה. בגלויה השנייה הוא גם מביע אופטימיות וכותב: 'מצב הרוח פנטסטי'.
"אני כמובן שלחתי לו את הגרביים וגם שלחתי לו המון מכתבים שחזרו בחזרה. אני לא זוכרת בדיוק את התאריך שבו הודיעו לנו ששמעון נהרג. המשפחה שלי והמשפחה שלו גרו אז בסמיכות ברעננה. כבר החלו ברחוב שלנו הודעות על כך שחיילים נפלו. אני זוכרת שהייתי עם ההורים שלי במטבח בשעות הצהריים, ואז נכנס נציג של השיכון שלנו עם עוד מישהו בלבוש אזרחי. אני חשבתי שאולי באו להודיע משהו לגבי אחי, שגם לחם אז במלחמה, וכאילו ניסיתי לגונן על אבא שלי. אבל הנציג שנכנס אמר: 'שמעון'. בשבילי זה היה אסון גדול. הייתי אז בהריון, הכניסו אותי לחדר, היה רופא שבדק לי את הדופק, ואז התחלתי לשמוע צעקות ובכי גם מבית משפחת עוזרי. בשנת 1974 נולד לנו בן, שקרוי שמעון, על שם אביו".
