בין פרוץ מתקפת הפתע של חמאס בשבת בבוקר - תוך תקיפה משולבת של האויב בים, באוויר וביבשה וחדירת מחבלים ליישובי עוטף עזה, כיבוש יישובים ולקיחתם בני ערובה - לבין הגעת כוחות צה”ל ליישובים בעוטף עזה, אנשי כיתות הכוננות של הללו היו הראשונים להגיב ואנשיהן השתמשו בכל האמצעים שהיו ברשותם בניסיון להדוף את המחבלים ולבלום את חדירתם ליישובם והגנו בגבורה על תושביו.
קובי פודה (67) מקיבוץ זיקים, חבר בכיתת הכוננות של הקיבוץ, הוקפץ ביום שבת בשעה שש וחצי בבוקר. “היה מטח של קסאמים אבל לא על כל מטח מקפיצים את כיתת הכוננות, וברגע שהקפיצו אותנו הבנו שהאירוע חריג והוא מעבר לאירועים ה’נורמליים’ שאנחנו רגילים להם”, הוא מספר. “אנחנו בערך 12 אנשים בכיתה ומיד הבנו שיש פה אירוע מתפתח מהחוף, אז נפרשנו על הגדרות, ישבנו על הגדר והשקפנו לעבר מה שצפוי להגיע מכיוון הים. המחבלים הגיעו עם רכב סוואנה שהם כנראה גנבו, ומשום מה, הרכב קרטע והם החליטו לעצור מול העמדה שבה הייתי, שהיא גם זו שהייתה הקרובה ביותר אל הכביש”.
אדי עזרן, חבר בכיתת הכוננות בקיבוץ דורות מציין אף הוא שבמשך שעות ארוכות, עד בואם של כוחות הצבא, הוא וחבריו נאלצו להשתמש באקדחיהם האישיים. “איך שהתחיל המטח, בעשר הדקות הראשונות שלו, הבנתי שיש פה משהו לא הגיוני, אלא פעולת הסחה, זה לא היה מטח לשם מטח”, מספר עזרן. “ישר הקפצתי את כיתת הכוננות, וכשהתחלנו לראות תמונות של ירי לקיבוץ והבנו שאין ברירה אלא לעלות לגדרות, לתצפת ולהתכונן לקרב. היינו בערך עשרה אנשים חמושים. הצבא הקפיץ כוחות למקומות הבוערים יותר כמו בארי או כפר עזה, שאצלם המצב היה חמור הרבה יותר מאשר אצלנו, ולכן לקח לו זמן להגיע אלינו”.
לדברי עזרן, יש לחזק את כיתות הכוננות: “חובה על הצבא לסייע לכיתות הכוננות להתאמן ולהיות מוכנות להגיב, כי בכל יישוב יש כיתות כוננות עם קצת קצינים ולוחמים, אבל זה לא מספיק. פעם היה נהוג שהמדינה מממנת את האימונים של כיתות הכוננות. זה היה נכון לפני חמש שנים, ובתקופה האחרונה מעדיפים להקצות את הכוח הזה רק ליישובים שהם ארבעה קילומטרים מעזה, ושם, בחלק מהמקומות כיתות הכוננות הצילו את היישוב. כיתה כזו, גם ביישוב כמו שלנו, שהוא קצת רחוק מעזה, יכולה להציל את המצב וצריך לדאוג לה ולטפח ולהכין אותה”.
התרעות פיקוד העורף