עוד שיתף כי "ישר התחלנו לבצע ירי לעבר כל מה שראינו, בעיקר טנדרים ואופנועים שהגיעו בכמויות לכיוון הגדר. באותו הרגע יותר חושבים על איך אני מונע את הדבר הזה, איך אני עושה את ההכי טוב שלי, אני מבין שקורה פה משהו מורכב, משהו שלא היה בסדר גודל הזה אף פעם, שכרגע אני זה שנמצא בשטח ואני צריך למנוע את זה. אני יודע שאם עוברים אותי אני בסכנת חיים, ושאם כל טנדר כזה שמכיל 15־20 מחבלים עובר עוד חייל ועוד אזרח מהקיבוצים נהרג. כל הזמן שאנחנו שם אנחנו שומעים הכול בקשר חוץ, אנחנו שומעים מה קורה בקיבוץ, במוצב, מבינים שכבר החדירות קרו ושהנזק קיים. אנחנו מנסים כמה שיותר למנוע עוד נזק, זה מה שעובר בראש באותם רגעים".
לאור סיפורו, תהתה דוידוב האם ניתן לשמור על קור רוח כאשר מתרחש דבר שכזה, וניצן הודה: "בהתחלה אני יכול להגיד שאפשר להגיד שהיה קצת קור רוח, היה גם אדרנלין גבוה. רק לראות את המחבלים ולהשמיד אותם. אבל זה לאט לאט נעלם עם ההבנה שאנחנו נמצאים בסכנת חיים אמיתית, ברגע שהתחלנו לחטוף נ"ט, RPG. היינו לבד בגזרה, היינו לבד לגמרי משהו כמו שעתיים וחצי. היינו טנק אחד, ארבעה אנשים, בכל הגזרה שלנו".
ניצן וצוותו חיסלו עשרות מחבלים באותה נקודה, אך דבר לא הכין אותם למה שנאלצו לעמוד מולו. "ירינו באותו בוקר משהו כמו 35 פגזים, זה משהו בשגרה, טנק לא מבצע ירי כזה בשנה. כמות באמת מטורפת. לאף אחד מאיתנו לא יצא לדמיין שאי פעם נהיה במשהו שדומה לדבר כזה. בהכנות שהיינו עושים כל יום, תפסנו את הקו יותר מחודשיים, מכינים אותך מקסימום לפשיטה בשני מוקדים שוני, שזה המצב המסכן. אף אחד לא מכין אותך לזה שכל הגזרה תהיה פשיטה אחת גדולה, מסע הרג. אתה כן מכין אותך לאופציה שיכולה להיות חדירה, יש מנהרות וכאלה, אבל לעובדה שבכל אזור הגדר נכנסו מחבלים באין מפריע - אתה לא מכין את עצמך".
"כמה מוטיב ההפתעה ערער את הביטחון?", התעניינה דוידוב, וניצן השיב: "אני חושב שביום הראשון זה בעיקר היה קיים, כי גם לקח זמן עד שהגיעו עוד כוחות. היינו שם לבד לגמרי עד שהגיעו כוחות של שייטת 13. עד שהגיעו עוד כוחות זה בעיקר היה סוג של הלם, אחרי האדרנלין בהתחלה, היה שוק אמיתי. לאט לאט כשהגיעו עוד כוחות והצטרפו עוד טנקים, התחלנו לראות חברים, עכשיו חושבים על איך ממשיכים קדימה מכאן ואיך מסיימים את זה".
התרעות פיקוד העורף