רשות החירום הלאומית (רח"ל) במשרד הביטחון וצה"ל הודיעו הבוקר (שישי) על הפעלת תוכנית "מלון דרכים" לפינוי תושבי קרית שמונה לבתי הארחה במימון המדינה. בהודעה משותפת לדוברות משרד הביטחון ודובר צה"ל נמסר כי הפעלת התוכנית אושרה על ידי שר הביטחון יואב גלנט.

"צריך להיכנס לעזה מהר ככל האפשר, תמונת הסיום צריכה להיות גרמניה 1945"
"לא שיערנו נכון": לאחר סערת הסיקור של ביה"ח בעזה - ה-BBC מתנצל

בעקבות הודעה זו וההחלטה לפנות גם את התושבים שמתגוררים 5-2 ק״מ מהגבול - ראשי המועצות בצפון פנו לשר גלנט במכתב, ובו דרישה לפנות את תושבי המועצות השונות שמתגוררים בסמיכות לגבול - ועדיין לא פונו מבתיהם. "ממשלת ישראל קיבלה ביום רביעי האחרון החלטה מתבקשת לפינוי יישובים המצויים בין 5-2 ק״מ מהגבול. אתמול זו הייתה הפעם הראשונה שנורו לאורך כל הגזרה רקטות לעבר הגליל המזרחי והגליל המערבי", כך תואר במכתב. עוד הוסיפו, כי "הבוקר התבשרנו כי התקבלה החלטה לפנות את העיר קרית שמונה לאור ההסלמה בגבול. אנו מברכים על כך - ויחד עם זאת דורשים להפעיל את סמכותך לפינוי היישובים כפי שהואצלה לך הסמכות בידי הממשלה במיידי".

משה דוידוביץ', ראש המועצה האזורית מטה אשר ויו"ר פורום קו העימות, מכותבי המכתב, הוסיף: "אני דורש מהממשלה ושר הביטחון להפעיל את סמכותם, ולפעול מיידית לצו פינוי לקיבוצים מצובה, אילון וכל הישובים הנמצאים עד 5 ק"מ מהגבול!". 

גיורא זלץ, ראש מועצת הגליל העליון, המשיך ואמר כי "הפינוי של קרית שמונה נכון וחשוב, כולנו תומכים ונעזור כמיטב יכולתנו. יחד עם זאת - אירוע הפינוי מתנהל ברמה נמוכה, לאט מדי, מסורבל מדי, ובעיקר מבלבל מאוד את הציבור. מה המשמעות - שמעל 2 ק"מ לא מסוכן?". עוד הוסיף, כי "מתחילת המלחמה, הצבא ביקש מאיתנו לפנות את מי שאפשר. אתם מבקשים, ולא מנחים או נותנים הוראה - כי אתם חוששים לקחת אחריות. לא ייתכן כי הצבא יתנהל על פי מגבלות התקציב של המדינה - אלא חייב להתנהל על פי הסיכונים".

מכתב ראשי המועצות בצפון לשר הביטחון יואב גלנט  (צילום: ללא)
מכתב ראשי המועצות בצפון לשר הביטחון יואב גלנט (צילום: ללא)

שמעון גואטה, ראש מועצת מעלה יוסף, חיזק את דבריהם וטען ש"תושבי היישובים צמודי הגדר וסמוכי הגדר על גבול הצפון ראויים להגנה של ממשלת ישראל, שחס ושלום לא יצטרכו להתמודד עם טראומה דומה אפילו במקצת לזו שעברו תושבי העוטף. שנים שתושבי גבול הצפון מתמודדים עם איום חיזבאללה והטרור - ואני מקווה ששר הביטחון וההנהגה יקבלו החלטה על הפינוי ויפה שעה אחת קודם".

מעבר לראשי המועצות בצפון, מטבע הדברים גם התושבים עצמם מביעים חששות גדולים מהמצב - שמא לא יחזרו על עצמם אותם אירועי הטבח בעוטף גם ביישובי הצפון. תושבי הקיבוץ מצובה בגליל המערבי, אשר נמצא כ-1,950 מטר בלבד מגדר הגבול בין ישראל ללבנון, לא פונו עד עכשיו - רק בשל העובדה שמדידת המרחק מהגבול היא על פי קו הגבול הבינלאומי ולא על פי גדר הגבול הפיזי. על אף שאושרה התוכנית לפנות גם את התושבים שמתגוררים 5-2 ק״מ מהגבול, תושבי מצובה כמו יישובים רבים אחרים שזכאים לכך - עדיין לא פונו. 

"יום לאחר הטבח בדרום, קיבלנו הנחיה מראש המועצה שמי שיכול - שיתפנה מהיישובים", אמר עמרי נתנס, תושב הקיבוץ ואב לשלושה ילדים.  "ככל שעוברים הימים - היישוב הופך יותר ויותר לשטח שאזרחים לא יכולים לשהות בו, ואי אפשר לחזור לגור שם לעת עתה מטעמים ביטחוניים. זה יוצר מצב אבסורדי ומכעיס בו תושבי הקיבוץ מפוזרים בכל הארץ ללא פתרון - גם לא לנשים או לילדים". 

"בטח ובטח לאחר שאנחנו קמים בבוקר, ומגלים שהפינוי בקרית שמונה כבר החל - ואנו שקרובים הרבה יותר לגבול עדיין לא קיבלנו פתרון ראוי . מצד אחד, הצבא לא נותן לנו לחזור ליישוב בגלל פעילות הכוחות - אך מצד שני לא מצאו לנו מקום לשהות בו כמו שמגיע לנו. אנחנו דורשים שהמדינה תיקח הפעם אחריות על מעשיה", הוסיף.  

יואב גלנט (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
יואב גלנט (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

עידן שלמון, תושב נוסף שמתגורר בקיבוץ, מתקומם נגד אי פינוי היישובים ומספר: "הדם שלי רותח מהבוקר. כבר מראשון שעבר, ראש המועצה שלנו היה אחראי וביקש מכל התושבים להתפנות - והקשבנו לו. כבר כמעט שבועיים שאני, אשתי ושני ילדינו מתגוררים בדירת שניים וחצי חדרים של ההורים של אשתי בחיפה. בהתאם למצב בדרום, בו ראינו מה המחבלים מסוגלים לעשות, המדינה פינתה את כל תושבי היישובים שמסביבנו - ורק אותנו ואת תושבי הקיבוץ איילון לא״.

"אנו חשים הפרדה בין דם לדם - בין ערך חיי הילדים שלנו לחיי ילדים אחרים", הוא מוסיף. "הקיבוץ שלנו כרגע הוא בסיס צבאי לכל דבר, לא מזמן נפלו גם פצמ״רים ליד ביתנו. אין לנו לאן לחזור. התחושה שלנו היא פשוט שהפקירו אותנו ללא מענה. יש כוחות רבים של חיזבאללה שנמצאים במרחק הליכה מהבית שלי, ואי אפשר להכיל את התמונות מהקיבוצים כפר עזה או בארי בדרום - שנראים בדיוק כמו הקיבוצים שלנו שנמצאים גם בסמיכות לגבול. אנחנו לא ישנים בלילה מהמחשבה שנצטרך לחזור לשם״. 

"אני שמח ששומרים על תושבים אחרים ביישובים אחרים בצפון ודואגים להם - אך אני דורש שידאגו גם לילדיי. שני הילדים שלי בני ה-13 וה-10 לא רוצים לצאת מהבית אפילו מהפחד שיהיו אזעקות, ואנחנו רוצים שהם יהיו במקום מוגן יחד עם הקהילה של הקיבוץ, ושירגישו שבתוך כל התוהו ובוהו - יש מי שדואג להם. אני לא יודע איך המדינה יכולה להסתכל לילדים שלנו בעיניים אחרי מה שהיה בדרום - ולקחת סיכון שזה יקרה גם להם. אנו נצעק את הצעקה של ילדינו", ציין.

לדבריו, "הממשלה לוקחת את הסיכון שהאסון יקרה שוב ומזה אנחנו חוששים, הפחדים הכי גדולים שלנו התממשו בשבת ובאותה מידה - זה היה יכול לקרות גם לנו. מבחינה פיזית וביטחונית, לא אפשרי בכלל לחזור לבית שלנו בקיבוץ בשום אופן - ובו זמנית אין לנו פינוי מהמדינה והאופציות שלנו מצטמצמות. אני מרגיש כרגע כמו פליט. סמכנו על המדינה שתדאג לנו כשמגיעה שעת הש' - אך ברגע האמת לא דואגים לנו. אני מרגיש שמה שנשאר לי זה רק לצרוח את הזעקה של הילדים שלנו, שתהיה מידת נחמה עבורם בתוך השיגעון שהם לא יודעים להכיל אותו".

עוד טען שלמון, כי "המדינה מסובבת את הגב ואומרת - תסתדרו לבד. אני אדם שבדרך כלל סומך על הגופים שאמורים להגן עלינו - אם אלו כוחות הביטחון, הממשלה או הרשות, אך כרגע אנו מרגישים שהממשלה מתעלמת, משאירה אותנו מאחור ונותנת לגורל להחליט מה יהיה איתנו. אני מרגיש במצב הישרדותי ונלחם על הקיבוץ שלי, על בית הפרטי שלי ועל הילדים שלי. הממשלה שברה את ההסכם עם התושבים שמפריחים את הפריפריה - ואי אפשר כבר לשבת בשקט עם ההזנחה הזו. נולדנו וגדלנו פה, ועם כל הקושי גם הילדים שלנו יגדלו כאן, ישלמו מיסים ויעשו את השירות המשמעותי שאפשר בצה״ל. אם אנו נותנים מעצמנו - המדינה צריכה גם לדאוג ולתמוך בנו ולא להשאיר אותנו לבד במערכה. זה ההסכם בין מדינה לתושביה".

"כרגע כל אחת ממשפחות היישוב זרוקה במקום אחר בארץ, ועושה כמיטב יכולתה. אני לא מאמין שבעת מלחמה, המדינה השאירה אותנו במצב כזה חסרי אונים. חשבתי שאני יכול לסמוך על הגורמים שיגנו עליי. החיים שלנו שווים פחות? למה הילדים שלי צריכים לא לישון בלילה? בסופו של דבר, זה רק עניין של תקציבים וצריכים לדאוג לתושבי מצובה ולתושבים נוספים שלא פינו אותם על אף שצמודים לגבול. זה יעזור לנו ולילדינו להרגיש קצת יותר בטוחים בתוך הסיטואציה הנוראית הזו, שנרגיש אולי קצת פחות פליטים. אולי רק אם כל תושבי מצובה יחזרו לקיבוץ - זה יעזור? שיסתכלו לנו בעיניים ויגידו שהם מוכנים להסתכן שיקרה לתושבי הקיבוץ שלנו מה שקרה לתושבי קיבוצי הדרום", סיכם.