״היא רצתה להילחם כי הייתה אדם של פעולה בחייה, היא האמינה שאם היא רואה חוסר צדק היא תלחם נגדו. רוז עוד בגיל קטן הייתה נלחמת מול בריונים שהציקו לילדים שאפילו לא הכירה מבית הספר, והגנה עליהם מפניהם. היא לא הייתה יכולה להישאר אדישה כאשר הבחינה באנטישמיות, ונאבקה נגד מי שהיה כזה. היא הייתה חזקה ורצתה רק להגן על אנשים - וזה מה שהוביל אותה לשירות צבאי בפרט כלוחמת״, אביה מתאר את דמותה הייחודית.
כשרוז סיימה את לימודיה בבית הספר באטלנטה, היא עברה לישראל ולמדה באולפן עברית כחלק מגרעין העולים צבר. מאז שעלתה לארץ ועד שנהרגה, הייתה לה משפחה מאמצת בקיבוץ סעד. ביום של מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר, היא הייתה בביתה בקיבוץ, שנמצא באזור עוטף עזה, וכששמעה על תחילת המתקפה, היא לבשה מדים, לקחה את נשקה האישי וחברה מיד לכיתת הכוננות בקיבוץ. ״כשהחלו הטילים, היא אמרה לנו שהיא במקלט, ולאחר כמה שעות סיפרה שהיא בעמדת השמירה של הקיבוץ עם נשק, כדי לשמור שלא יחדרו מחבלים אליו כמו בשאר הקיבוצים באזור. היא הייתה בעמדת השמירה כ-14 שעות, עד שפינו את כולם מהקיבוץ. אתמול בשבעה, חיילים הגיעו במיוחד כדי לספר לנו שהיא עזרה להם להנחית מסוק שהגיע כדי לפנות פצועים מהקרבות וממסיבת הנובה״, מתאר אביה.
״בנוסף, אנשים רבים הגיעו מפסטיבל הנובה לקיבוץ, ורוז נתנה להם אישור להיכנס לקיבוץ ועזרה להם להסתתר שם. דיברתי איתה ביום שלאחר המתקפה, והיא הייתה מאוד עצובה מאחר שנאלצה לעזוב את הקיבוץ שהיווה הבית שלה, וביציאה ממנו גם הבחינה בגופות רבות של אנשים שנרצחו בצידי הדרך. היה לה מאוד קשה לראות את המדינה שהיא כל כך אוהבת נפגעת בצורה קשה ומתועבת כזאת״.
״הפעם האחרונה ששוחחנו הייתה בטלפון - יום לפני שהיא נהרגה״, אביה משחזר. היא סיפרה על העבודה הקשה שלה במג״ב, אך אמרה שהיא אוהבת מאוד את מה שעושה. היא דיברה על כך שכולם עובדים כרגע קשה מאוד כדי להציל את המדינה, ושכולם התאחדו ופועלים יחד בלי יוצא מן הכלל כדי לשמור על המדינה ועל אנשיה. בנוסף, סיפרה שהרגישה משמעותית ויעילה באותו יום בקיבוץ סעד, כשנכחה בעמדה שאף אחד אחר לא היה יכול להיות בה, שכוחות צבא עדיין לא הגיעו אליה. היא שמחה שהייתה במקום הנכון ובזמן הנכון כדי למנוע ולהדוף כניסת מחבלים יחד עם כיתת הכוננות. היא עזרה לכולם בכל דרך שהייתה יכולה, והייתה שמחה שיש לה את היכולת לעשות זאת״.
התרעות פיקוד העורף