שעות ספורות לאחר הדיווחים על חיסולם של חמישה פעילי חיזבאללה, בהם בנו של יו"ר סיעת התנועה בפרלמנט הלבנוני, הגביר הבוקר (ראשון) ארגון הטרור השיעי את הירי עם עשרות שיגורים לעבר יישובי הצפון. מי שמסרב לקבל את המציאות החדשה הם תושבי קו העימות, שזועמים ומדגישים: "זו לא לחימה בצפון, זו מלחמה".
"נסראללה התחנן להפסקת אש": התרחישים שבהם חיזבאללה ישבור את הכלים
אחד היישובים שנפגע באופן הקשה ביותר מאז תחילת חילופי האש בצפון הוא מרגליות. איתן דוידי, יו"ר ועד מושב מרגליות, שוחח עם יוסי מזרחי ברדיו צפון 104.5FM על הקשיים שאיתם מתמודדים התושבים, והדגיש כי כיתת הכוננות והחקלאים שעדיין נמצאים ביישוב חיים, רק בגלל שחיזבאללה עוד לא הצליח להרוג אותם: "משפחתי ואני שכרנו בית באזור טבריה, ואני נוסע בכל יום לשם. השאלה היא עד מתי נמשיך ככה ומתי תחליט ממשלת ישראל לשים סוף להפקרת יישובי הצפון"?
"נכפתה עלינו מערכה פה, אני חושב שקצת מבלבלים את האירוע. אני שומע בכלי התקשורת שאומרים לחימה בצפון וחילופי אש. חברים, זו לא לחימה ולא קשקושים, יש פה מלחמה. יש ירי טילים לעברנו יום יום, במשך כל היום. יש רחפנים, מל"טים, מה עוד צריך לקרות כדי לקרוא לדבר הזה מלחמה? זה מאוד עצוב שאומרים שאולי רק כשיתרחב למקומות אחרים אז נצא לפעולה רחבה יותר. תושבי הצפון לא מספיק חשובים כדי שתהיה פה איזו רצועת ביטחון שילחמו עליה? רק אם יזלוג למרכז הארץ? דין מרגליות לא כמו דין תל אביב? בשורה התחתונה צריכה להיות פה תכנית פעולה שתשנה את המציאות פה".
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
לדבריו, "מדינת ישראל צריכה לקחת את המושכות בידיים ולא להיגרר לפרובוקציות של החיזבאללה אם כן יהיו יורים לא יורים, אנחנו מגיבים, עוד חוליה פה וחוליה שם - זה לא יפתור את הבעיה. תושבי מרגליות ויישובי הגדר לא יכולים לחזור לבתיהם ולהמשיך לנהל אורח חיים רגיל ושגרתי כמו ניהלנו בעבר, כולנו יודעים שהמציאות פה השתנתה. כוח רדואן יושב פה על הגדר ממש ומסכן פה את התושבים. אני לא אהיה אחראי לזה שאני אחזיר את הילדים שלי לגור במרגליות אם לא יהיה שינוי במשוואה פה. רוב תושבי יישובי הצפון כבר מדברים על זה שאין להם לאן לחזור. בדוב"ב חטפנו, במרגליות, בזרעית, בשתולה - אנחנו לא יכולים כל היום לשבת ולחטוף בכיוון ישיר. לא יכולים להיות נתונים לחסדיהם של החיזבאללה שלא ירו עלינו ביום רגיל. לאף אחד איו תעודת ביטוח שמה שקרה בעוטף עזה לא יקרה פה בצפון, ואם זה יקרה פה בצפון כולנו יודעים שהמספרים פה יכולים להיות הרבה יותר גדולים".
על הקושי בניהול המשקים החקלאיים אמר: "על המטעים בכלל לא מדברים, אין כניסה ואין יציאה, מבחינתנו זה אבוד, 100% נזק, אם זה יימשך עוד חודשיים גם שנה הבאה הלכה לאיבוד. מה שכן, יש לנו את המשק החי, את לולי המטילות שאנחנו מחזיקים כל יישובי הגדר, ופה יש פרדוקס. אנחנו נכנסים כל יום לאסוף את הביצים, החקלאים מגיעים כל יום בזמן שמדינת ישראל פינתה את התושבים, כלומר גם פינית אותם וגם אתה אומר להם לחזור בחזרה, מה עשית בזה? צריך להוציא ליישובים צו על שטח צבאי סגור, לפנות אותם ושלא יגיעו לכאן לאסוף ביצים, סיכון מיותר שפשוט צריך לא לקחת אותו כי זה לא יהיה שווה את הנזק, מדינת ישראל תוכל לפצות את החקלאי ולהגיד לו, אל תבוא לכאן כי אתה מסכן את עצמך והחיים שלך שווים יותר מהלול - אבל זה לא קורה. להכניס את התושבים ליישוב שממנו הם פונו זה חלם. להביא אותנו לפה ולסכן גם את המתנדבים שעוזרים לנו, ותאר לעצמך שאיזו קבוצת מתנדבים תיפגע, ואנחנו צריכים לסכן את עצמנו כי מדינת ישראל אומרת לך 'אתה שווה פחות מהלול'.
"אין אצלנו אזעקות, שומעים שריקה או בום - אנחנו קרובים מדי"
באופן דומה, גם במושב שתולה מתמודדים עם אתגרים מורכבים ביותר בימים אלה, כתוצאה מהלחימה המתמשכת. מה שהתחיל עם ירי נ"ט לפני מספר שבועות, הסלים בימים האחרונים לשיגור טילים כבדים מסוג "בורקאן". בעוד כיתות הכוננות ממשיכות להתחמש ולהצטייד, המשפחות והתושבים עדיין נמצאים במלון בנוף הגליל ושם הם מתכוונים להישאר בשבועות הקרובים, על אף שארגון החיזבאללה אמר השבוע כי הוא רואה עצמו מחויב להפסקת האש שצפויה להיכנס לתוקף בעזה הבוקר.
אליהו ונטלי גליל, תושבי המושב, שוחחו גם הם עם יוסי מזרחי ברדיו צפון 104.5FM וסיפרו על החיים בצל הלחימה, הפינוי והניסיון לייצר שגרה. "כרגע בממ"ד כי יש נפילות ליד שתולה, ממש ברגעים אלו, ואין אצלנו אזעקות, אנחנו שומעים את השריקה או הנפילה ויודעים שיורים עלינו", מספר אליהו. "אנחנו יותר מדי קרובים אז אין לנו זמן לאתר את הירי ולהגיב. בדר"כ יש התראות כלליות על כוננות ספיגה אז יודעים להיות עירניים יותר. יש כמה אנשים שנשארו, בעיקר אנשים שיש להם בעלי חיים שצריך לטפל בהם ויש מתנדבים שבאים לעבוד ולעזור בתפעול של הלולים, אנשים מבוגרים פנסיונרים שבאים ותורמים. ואנחנו פה כיתת הכוננות ששומרים על היישוב מוכנים לכל משימה שצריך".
נטלי, שפונתה יחד עם הילדים, סיפרה: "אנחנו כבר חודש וחצי במלון בנוף הגליל. אני רואה את בעלי כשהוא יוצא אלינו. זה מרגיש הזוי להיות פליטים בארצנו, משהו שמעולם לא חשבנו שיקרה ושנצטרך להתמודד איתו. יחד עם זאת, אנחנו נחושים ורוצים מאוד לחזור, אנחנו רק מחכים שהצבא יעשה את שלו כדי שנוכל לחזור בבטחה. אני לא מדינאית ולא אשת צבא ולא אסטרטגית אבל אני תושבת קו ראשון מול לבנון ואני יכולה להגיד שעד שאנחנו לא נרגיש שהאיום הוסר, ובזה אנחנו סומכים על צה"ל שיודע לעשות את העבודה ושיהיו כוחות, שהגבול לא יישב לנו ממש בחלון של הבית - אז אנחנו נדע שאנחנו בטוחים. מה שקרה בדרום היכה בנו מאוד חזק זה היה משהו דמיוני שחשבנו שיתחיל מאצלנו, ברגע שזה קרה בדרום התחושה שזה יכול לקרות אצלנו היא מאוד חזקה, גם בקרב התושבים הוותיקים".
נטלי המשיכה וסיפרה על חיי המפונים: "אנחנו חצי מקהילת שתולה נמצאים פה יחד ואנחנו פועלים בשני מישורים. אחד זה לחשוב על היום שאחרי ולהישאר חזקים ומאוחדים. והשני זה לייצר שגרה ויציבות בעיקר מול הילדים, רובנו פה משפחות וצריך לדאוג שלילדים תהיה מסגרת. הילדים כבר סודרו במסגרות והצלחנו לייצר פעילות גם אחה"צ וזה נותן לנו ההורים קצת נחת לדעת שהילדים חווים איזושהי יציבות בתוך כל הדבר הזה".
אליהו, המשמש גם כחבר בכיתת הכוננות ביישוב, סיפר כי "אנחנו מסתובבים עם נשק ומדים מלאים. שכפ"ץ וקסדה רק במקרה של התראה ספציפית, אבל משתדלים בגדול לא להיות חשופים. היישוב חשוף ללבנון אז משתדלים ללכת במקומות נסתרים, אני חוצה איזורים מסויימים בריצה, ובלילה כשמסתובבים בחוץ אז לא עם פנסים. אני גר כרגע בבית של חבר וכשאני הולך לבית שלי שנמצא בקו הראשון ללבנון אז אני לא מדליק אורות".
על ההתמודדות של החקלאים ומצב המשק במושב סיפר: "הרבה נחישות והרבה הבנה שאם זה לא יתקיים אז לא יהיו מספיק ביצים ופירות לשאר הארץ, ובאמת עוזרים המתנדבים. לא צריך לשכנע, הם מגיעים ללא חשש. אנשים שראו הרבה דברים בחיים שלהם. הם מבינים את החשיבות ובאים ועושים את זה".
לסיום סיפרה נטלי בנימה אישית: יש לנו חמישה ילדים. זה מוזר להיות בלי אבא, שהוא מאוד משמעותי בחיים המשפחתיים שלנו, וגם להיות בשני חדרים של בית מלון, שכל הבית זה חדר שינה, אבל הילדים אלופים וחזקים. הילדה הקטנה מבינה הכל, אם אנחנו הולכים לקניות ואני אומרת לה שנחזור הביתה היא אומרת לי שזה לא הביתה - הבית בשתולה, אנחנו במלחמה".
סייע בהכנת הכתבה: אריק ברחד, רדיו צפון 104.5FM