בעוד שעיני הציבור נשואות לעזה, ובוודאי למעברי הגבול בימים האחרונים, עם שובם של החטופים, בחזית הצפונית מתנהלת מדי יום לחימה, שזוכה לכותרות עמומות בלבד. ניתן לחשוב כי העמימות סביבה משרתת את מטרתה של ישראל להימנע מהסלמה נוספת וממלחמה כוללת בשלב זה, אבל מגבעות הגליל כוחות צה"ל נלחמים יומיום בכוח רדואן של חיזבאללה אשר נמצא מעבר לגבול. הם מאתרים חוליות מחבלים ומשמידים אותן. הצטרפנו לכוחות השריון בגבול הצפון, אשר מנהלים קרב הגנה עיקש למען ביטחון ישראל.
זהו יום שישי בבוקר, שעות ספורות לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף, והתנועה בכבישי המרכז ערה. נראה כי אזרחי ישראל נהנים ממספר שעות ללא אזעקות וממתינים בהתרגשות לשובם של החטופים. אך ככל שמתקרבים צפונה, התנועה מתמעטת ומתחלפת ברכבים צבאיים.
האדמה הבוצית סביב מעידה על מערכת חורפית במיוחד שעברה כאן בשבוע שעבר, ואולי לרגע מעלה חשש לקראת הבוץ הסימבולי של המשך המלחמה. בין סבך העצים, בקו הקרוב ביותר לחיזבאללה, כשהטנקים נסתרים מעין האזרחים המעטים שעוד ישנם ומעין האויב, אנו שבים לדבר על האיומים שהגדוד חווה כשתפס קו בט"ש בגזרה. אותם איומים, נזכיר, הובילו בהמשך לסדרה של פרובוקציות, ומזה חודשים עולה האפשרות של פריצת מלחמה בחזית הצפונית, אולם איש לא תיאר כי זאת תגיע לאחר מתקפה אכזרית ורצחנית של חמאס. "אז, במישור הגלוי, עיקר העשייה היה הגנה על היישובים והגזרה, ומימוש הריבונות עד הקצה. פה אנחנו בסיטואציה אחרת, אנחנו אומנם בהגנה הרבה יותר חזקה, גם מבחינת הפרישה, הכמות והרכב הכוחות, אבל הפעם מי שנחשף, נפגע", אומר גבאי.
ואכן בשלב מסוים, אנחנו נמצאים ליד מוצב צה"ל אשר נפגע כבר על ידי טיל בורקאן ונגרם לו נזק רב. המג"ד מדגיש שוב כי כאן אין הפוגה והאש עלולה להיפתח בכל רגע.
"אומנם באמת אנחנו לא מדברים על תמרון, אלא על קרב הגנה, אבל כל יום יש פה קרב. גבול הצפון כרגע מטריד מאוד ופוטנציאל הנזק פה הוא ענק", מבאר גבאי. במסגרת מאמציו של צה"ל להתמודד עם יכולות חיזבאללה, כוחות הגדוד סיימו עתה פעילות מבצעית שנמשכה שלושה ימים. מבחינת גבאי, הפעילות שנערכה היא דוגמה לפעילות ממוקדת לפגיעה והשמדה של חוליות נ"ט ולריכוז מאמץ מודיעיני ואיסופי של הכוחות בשטח.
גבאי: "המבצע הזה הוא גם דוגמה לשיתוף פעולה מוצלח שהיה לנו עם יחידות מובחרות, דוגמת מגלן. אני תמיד אומר שכשאני מוציא פעילות מבצעית, זה לא רק גדוד 71, זה צה"ל. אני יודע בזמן אמת להיות בקשר עם חיל האוויר, עם הארטילריה, עם היחידות המיוחדות, לסגור מעגל ולפגוע בהם בזמן אמת".
בין העמדות בשטח אנחנו פוגשים גם את סרן אריאל, מ"פ בגדוד, שכשנשאל על פועלו עונה בפשטות: "מגן על הבית", וגבאי מוסיף: "הפלוגה של אריאל פוגעת באויב על בסיס יומי. היא פוגעת בתשתיות, שאת חלקן אנחנו מזהים תוך כדי לחימה ועל חלקן ידענו לפני כן, והיא פוגעת בחוליות".
גבאי: "אנחנו רואים שינוי באויב, אני לא יכול לפרט יותר מזה. אבל אנחנו פוגעים בו חזק".
רס"ן יועד: "אנחנו רואים בעין השמדה של אמצעים וחוליות. גם בעזרת טנקים, גם בעזרת פלוגת החי"ר שלנו, שמבצעת איתור, תצפית, זיהוי, ירי של טילי 'גיל', ירי של מרגמות, ומשאבים נוספים שהאוגדה נותנת לנו".
סרן אריאל: "לא מודעים למה שהולך בצפון. יש פה ימי קרב. אנחנו לא רק במוכנות ליום קרב עם האויב, אנחנו גם יוזמים הרבה, תוקפים אותו, מפתיעים אותו ומרתיעים אותו. וזה לא מתחיל ומסתיים רק בטנקים, זה רב־זרועי".
סגן רום: "חשוב שהציבור ידע שהצבא ערוך בצורה מאוד־מאוד חזקה על כל הגבול הצפוני. והוא יודע לתת מענה לכל תרחיש שיהיה פה, ואומנם אין תמרון כאן, אבל יש אויב, ויש לו כוונה. ולנו יש יכולת לעמוד בינו ובין האזרחים שלנו, וזה מה שאנחנו עושים בצורה הכי אגרסיבית שיש".
במהלך השיחה משתף סרן אריאל כי משפחתו המורחבת חיה בצרפת, ובעוד שגילויי האנטישמיות בעולם, ובייחוד בצרפת, מתגברים, הוא מבקש להתמקד במשימה שלפניו: "המשימה הכי חשובה שלנו בעיניי היא לדאוג שתושבי הצפון יחזרו הביתה בשלום, שלא יהיו פה ילדים שיחששו מאזעקות, טילים או חדירת מחבלים, שכל עם ישראל ברחבי העולם ידע שהוא יכול לחיות ולטייל בגבול הצפון בשקט. מה שקרה ב־7 באוקטובר לא יקרה כאן".
סגן רום: "זו לא שאלה של זמן מבחינתי, אלא של תוצאה. אנחנו נידרש לסבלנות והאזרחים יידרשו לסבלנות, אבל אם זה המחיר שצריך לשלם כדי לחזור לחיים שקטים כאן, זה מה שנעשה".
ובכל זאת, כשאני משוחחת עם מפונים מקריית שמונה, הם אומרים לי שהם חודש וחצי מחוץ לבית, והמלחמה בזירה הצפונית בכלל עוד לא פרצה. מה תגיד לאותה אמא צעירה שלא רוצה לחזור כל עוד כוח רדואן על הגדר?
גבאי: "קודם כל שאני מבין אותה. אנחנו פה כדי שהאזרחים יוכלו לחזור ולגור בבית בשקט. לכן כולם מבינים שעד שלא נייצר מציאות ביטחונית שבה תושבי הצפון יוכלו לחזור לחניתה, שתולה, קריית שמונה, מטולה ונטועה - אז אף אחד לא הולך הביתה. זה נכון שהמלחמה הזאת יכולה לקחת גם שנה, אבל אני נורא אתאכזב אם תושבים ישובו הביתה מבלי שהסרנו את האיום. וכמוני עוד".
רס"ן יועד: "אנחנו צריכים לאפשר להם לחזור, לתת להם את ההגנה ואת התחושה שהם יכולים לשוב הביתה. אני רוצה שגן הילדים בחניתה ישוב לפעול. כאבא זה מעסיק אותי לא מעט, שילדי מדינת ישראל יחזרו לחיות חיים נורמליים, אני מאחל לבת שלי לחזור לחיות חיים נורמליים. היישוב שלנו היום בקו החזית ויורים על המושב באופן קבוע ירי נק"ל והמושב לא פונה".
ב־7 באוקטובר, כשפרצה המלחמה, הגדוד היה באיו"ש ומהר מאוד עלה על מסוקים צפונה לנוכח החשש הכבד שכוח רדואן מתכנן תקיפה נוספת. "עוד לפני שהוגדרה מלחמה, הופעל בצה"ל מעבר משגרה לחירום", אומר גבאי. בשעות הראשונות נשלחו דרומה גם צוותים מהגדוד שלפתע מצאו את עצמם על טנקים מגדודים אחרים, "אלה דברים ששמעתי שקרו רק במלחמת יום כיפור", מספר גבאי, "כשלוחמי כיפור סיפרו לי על המלחמה ההיא, זה היה נשמע לי דמיוני שאנשים לקחו טנקים אחרים. אבל כל מי שיכולנו לשלוח, נסע". בשעות הראשונות גבאי קיבל גם עדכונים מאחותו, תושבת אופקים. "הסתמסתי איתה קצת. היא הייתה בלחץ וגם לא הבינה מה קורה. בהתחלה חשבתי שחוליה הצליחה להיכנס", הוא משחזר. "אחרי זה הבנו מה קורה ביישובים. לכן גם נורא חששנו שזה עוד רגע מתפוצץ ביהודה ושומרון. לתוך הדבר הזה הגיעו אנשי מילואים להחליף אותנו, כדי שנוכל לעלות צפונה, ואתה מבין שזאת מלחמה".
גם גדוד 71 ספג אבידות בצפון, כאשר רס"ר (במיל') הרב נערן אשחר, מפקד טנק בגדוד, ורס"ל (במיל') ינון פליישמן ז"ל, נפלו בהתהפכות טנק. "זה אירוע מאוד־מאוד מצער. הם היו לוחמים, אנשי מילואים בגדוד סדיר שחיו את הגדוד", אומר המג"ד. "היה לי מאוד חשוב להגיע להלוויות, ומאז אנחנו מלווים את המשפחות מרחוק, עד שתיגמר המלחמה. אחריה נלווה אותן לעד".
במהלך המלחמה הגדוד ספג פגיעות נוספות, כאשר רב"ט שליו, נפצע בשבעה באוקטובר, עת שנלחם עם פלוגת החשיפה של הגדוד בעוטף. בזירה הצפונית, נפגע צוות טנק במילואים של הגדוד מטיל נ״ט, שניים מהלוחמים סמ"ר (במיל') אורי ורס"ל (במיל') דביר עדיין מאושפזים. "לשמחתי מצבם השתפר משמעותית", אומר המג"ד.
רס"ן יועד, שהגיע לגדוד השריון מסיירת נח"ל, איבד במלחמה שני פקודים קרובים ואת חברו הטוב ביותר, רס"ן עידו ישראל שני ז"ל, שנהרג בהתקפה על מרחב סופה. "דיברתי איתו בשישי בערב ובשבת היה לי ברור שזה קרה. למשפחה הודיעו ביום רביעי", הוא אומר. "היינו החברים הכי טובים מהצבא, גרנו ביחד באותה דירה בתל אביב, היינו מ"פ ביחד". בכיס שקרוב אל הלב מונח עדיין ההספד שכתב יועד לחברו. כשאני שואלת אותו מדוע זה שם, לצד הפק"ל הנדרש, הוא עונה כי הרגיש שהוא רוצה את זה איתו. אני מבקשת ממנו לקרוא מההספד, והוא מוציא את הדף ביראה ומתחיל לקרוא: "'תחנות אנחנו במלחמה, כל אחד הגנה בגזרתו, להרוג מחבלים בהצלחה'. ככה הכרזת בקשר באותו בוקר, אין ספק שככה אני מכיר אותך, לוחם חד, שקורא כל סיטואציה בצורה מופתית. שני, אחי, ספר לי מה עבר לך באותו הבוקר בראש, איך הרגשת? מה חווית? אני מחכה לשיחת הטלפון הזאת, 'שמע יועד איזה יום, איזו לחימה', שני אני פשוט מתגעגע".
גבאי: "אני מתחזק מההירתמות יוצאת הדופן. אני חווה אותה דרך אנשי המילואים שלי, ואני פוגש עורף אזרחי מדהים. החברה הישראלית בעיניי מגלה עוצמות שחשבתי שאולי איבדנו במובנים מסוימים, אבל אתה רואה עד כמה אכפת לאנשים סביב".
אנחנו נפרדים מהכוחות לשלום, ושבים אל המרכז. בדרך, כשהשמש כבר שוקעת, והדיווחים על אודות החטופים השבים נשמעים מבעד לרדיו, המילים של אריק איינשטיין, שציינו השבוע עשור למותו, כמו מתנגנות מעצמן בחלל הרכב: "הגשם שוב נהיה כבד // ולא רואים ממטר// סע לאט // צבי אומר שגשמים כאלה מזיקים לחקלאות// ואני חושב כמה חם בבית // ואיזה מסכנים החיילים // ששוכבים עכשיו בבוץ // סע לאט, סע לאט".
התרעות פיקוד העורף