"חרבות ברזל": מפקד החטיבה הדרומית בצה"ל, אל"מ אסף חממי, נפל בקרבות בשבעה באוקטובר וגופתו מוחזקת בידי חמאס. הלווייתו של הלוחם תיערך מחר ב-11 בבית העלמין בקרית שאול, לאחר שהממצאים אפשרו את קיומה של לוויה כהלכה. בתוך כך, ד"ר אפרים זוהב, רופא נשים בבי"ח ברזילי, חמיו של אל"מ אסף חממי, שוחח הערב (ראשון) עם "מעריב" וסיפר על בן המשפחה הגיבור שהציל רבים ממוות בשבת השחורה.
"הכרתי את אסף לראשונה לפני כ-15 שנים, כשהבת שלי אמרה לי 'אבא תשמע, יש לי בן זוג, והוא רוצה לבקש ממך רשות להתחתן איתי, הוא מבקש את ידי, והוצא רוצה להיפגש איתך', ככה הכרתי אתו לראשונה", מספר אפרים בפתח דבריו. "אסף הגיע לאשקלון, הוא כבר שירת אז כסרן בסיירת גבעתי, הוא הגיע עם המדים והנשק, ונפגשנו בבית קפה, וכשראיתי אותו הבנתי מיד במי מדובר - במפקד, חייל, לוחם מבטן ובלידה שכל החיים שלו הם חיים צבאיים".
"באחת השיחות איתו ביקשתי ממנו שיקדיש יותר זמן למשפחה, אמרתי לו שזה חשוב, לא רק הצבא, ובתוך כמה דקות הבנתי ממה עשוי אסף. בהמשך הדרך הוא התקדם ועלה במעלה התפקידים והדרגות, הוא היה מפקד סיירת רימון, לפני כן מפקד פלוגה במגלן, שירת גם כמפקד גדוד בגבעתי, ולאחרונה קיבל את התפקיד של מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה. ככה הכרנו אותו למעשה, היו לו שני בתים, בית אחד המשפחה והבית שני הצבא. בסופו של דבר מי שהייתה בבית היא הבת שלי, והם היו נפגשים בסופי שבוע יחד עם הילדים".
"אסף היה גם איש משפחה, היה לו אמנם זמן מועט, והילדים רצו אותו כל הזמן והוא שיחק איתם בכל הזדמנות, אך תמיד היה עם אוזן אחת לצבא. הוא היה מושא הערצה של הילדים שלו ושל כולנו. ראיתי בו כמו הבן שלי, הוא הגשים מבחינתי מאוויים סמויים שאני בעצמי לא הגשמתי אותם. כל פעם שהיה מגיע אלינו היינו נותנים לו כבוד, שואלים אותו שאלות, הוא לא תמיד אהב, ולא רצה לענות, כל עבודתו הייתה בצללים. לאחרונה הוא נפתח יותר, התחיל לדבר והיו לנו שיחות משמעותיות. שבוע לפני חג הסוכות נפגשנו ביחד אצל הוריו, דיברתי איתו, כשברקע הייתה מתיחות צבאית, והוא אמר לי 'היו קצת אירועים על הגדר, לא משהו משמעותי'".
אפרים ממשיך לספר: "שאלתי אותו 'נגמר הסיפור?', והוא ענה 'לא, רק נדחה בכמה ימים', זה מצמרר. לא הבנתי על מה הוא מדבר. בשמחת תורה ביום שישי, הוא לקח את אלון, הבן השני שלו, שהעריץ אותו, לבסיס, שיהיה איתו במהלך שמחת התורה. התכנית הייתה שהוא ייסע איתו בשישי לבסיס ואני אמרתי לבת שלי ספיר שתבוא אלינו, נאכל ביחד בשבת צהריים, אך היא סירבה. ספיר אמרה 'לא, נבוא אליכם בצהריים נשתה קפה ביחד ונלך הביתה'". ב-6 וחצי בבוקר התעוררנו לקול האזעקות, ואנחנו גרים במרחק של 9 ק"מ בערך מהגבול, ואחרי כמה דקות פתאום נזכרתי שגם אסף וגם אלון נמצאים בבסיס. מיד התקשרתי לספיר, שאלתי מה קורה, והיא ענתה שהיא לא יודעת, היא אמרה לי 'לא יצרתי קשר עם אלון, אבל הכל בסדר'".
"שאלתי שוב 'מה עם אסף?', היא אמרה שהיא לא יודעת ושהכל בסדר. אלון בסוף הגיע ב-7 בערב הביתה, אחרי שהיה לאורך כל היום בבונקר. יחידה מיוחדת כבשה מחדש את הבסיס שבה היה, תפסה את אלון בן ה-6, והעבירה אותו כל הדרך הביתה במכונית. בדרך היו מאות מכוניות שרופות וגופות, ואלון שאל 'מה זה כל המכוניות האלו' ואמרו לו 'תוריד את הראש, זה רק שריפה שפרצה פה'".
"ב-7 בערב אלון הגיע הביתה ושאלתי את ספיר מה עם אסף והיא שוב ענתה 'לא יודעת'. בחצות, באו מהצבה ואמרו שקשר עם אסף נותק. החברה שלנו התקשרה אלינו ב-1 בלילה, ואמרה 'תבואו לפה', אמרתי לה 'אני לא מבין מה זה אומר', והיא אמרה 'אבד הקשר'. אז נסענו באמצע הלילה והגענו לביתה של ספיר ב-2 וחצי בלילה, חשבנו שיהיו הרבה אנשים, אך היה חושך בבית. ספיר קמה מהמיטה ושאלה 'מה אתם עושים פה'? אז עניתי לה 'מה זאת אומרת, חברה שלך התקשרה אלינו ואמרה שנבוא אלייך, הייתי המום'. חזרנו הביתה ולאט לאט התברר הסיפור האמיתי".
הסיפור הצבאי
"כבר ב-2 בלילה של השבת השחורה היו לאסף ישיבות, עם מפקד האוגדה ועם המח"ט ועם השב"כ, כשידוע שנשלחה יחידת טליקה לבדוק מה משמעות ההתראות. בשעה 6:29, התחילו האזעקות, אסף קם העיר את אלון, והכניס אותו לבונקר. אסף חייך ויצא לקרב, ולמעשה בלי לדעת בפני מי הוא עומד להילחם, כמה הם והיכן. אסף יצא עם קשר החפ"ק והנהג בג'יפ הממוגן. עשו סיור קצר, על מנת להבין מה מתרחש בשטח, והמשיכו לקיבוץ נירים. שם, בכניסה היכן שיש מיגונית ומגרש ספורט, נתקלו במחבלים. הקרב נמשך כמה דקות. לאחר מכן, מצאו שם שני חוסמי עורקים, אחד עם השעה 6:54, כשכנראה תומר הקשר ניסה לשים על אסף. הוא כנראה לא הספיק ונהרג גם הוא, ולאחר מכן באו מחבלים וחטפו אותם".
"לאחר מכן שמעתי את הלך הדברים גם מהרבש"צ של נירים, והמסקנות שלי הן כאלו - אסף הוא גיבור. הוא בלם את הדרך שלהם למשך חצי שעה או שעה,. במקביל, רפ"ק עמית לוי, מפקד כיתת הכוננות, ארגן את כיתת הכוננות באופן מהיר והם הצליחו לבלום ביריות את המחבלים שניסו להיכנס. לאחר מכן הגיע מסוק קרב, והם יצרו קשר דרך הטלפון, כשהרבש"צ מספיר לטייס 'תירה על כל מי שנמצא מחוץ לגדר, וכך הקיבוץ ניצל. אסף הציל בגופו את התושבים, וככה נתן נשימה לכיתת הכוננות. הוא חירף את נשמתו למען מדינת ישראל, למען תשביה, וזו המעלה הגדולה ביותר. זה חשוב שהמורשת שלו תישאר, הרבה מכירים אותו וחלקם נמצאים ברצועת עזה, הגבורה שלו נותנת לאחרים אומץ להמשיך להילחם למען ישראל. חשוב שמורשתו תישאר למען הדורום האחרים.