"כל דקה היא קריטית. התנאים שם לא טובים והימים נמשכים נצח", משתפת בדאגה. "זו רולטה רוסית. אתה לא יודע אם מחר בבוקר ישאירו אותך בחיים או יהרגו אותך, רק כי הם רוצים או פשוט כי הגב שלהם צמוד לקיר".
כשדיברה על התנאים בשבי, סיפרה כי ההמתנה לשירותים הייתה בעייתית עבור הנשים, ולכן נאלצו להשתמש בכיור ובפח האשפה. היא הוסיפה כי "לפעמים כשהייתה הפסקת חשמל נתנו לנו לפתוח את הדלת, הסירו את הווילון ואז היינו מתלחששים. איך מחזיקים ילדים במשך 12 שעות עם לחישות בלבד?".
קבוצת החטופים שהייתה חלק ממנה הוחזקה מעל הקרקע וזזה כמה פעמים. אבל כשהזיכרונות עדיין טריים ובעלה עדיין בעזה, אלוני-קוניו נמנעת ונרתעת מלמסור פרטים נוספים על לכידתה וזמנה כבת ערובה. אבל, אחד הקשיים הגדולים שחוותה, הוא פשוט לא לדעת מה עושים כדי לשחרר אותם: "בכל יום יש בכי, תסכול וחרדה. כמה זמן נהיה כאן? האם שכחו אותנו? האם ויתרו עלינו?".
דוד בן זוגה הופרד מהם שלושה ימים לפני שחרורם ב-27 בנובמבר, ולפני שהתחדשה התקיפה ברצועה. "שחרור החטופים הנותרים צריך להיות בראש סדר העדיפויות", אמרה בתקיפות. "הילדים שלי קרועים. אני נקרעת בלי החצי השני שלי, אהבת חיי, אבא של הבנות שלי, שגם שואלות אותי כל יום: 'איפה אבא?'".
"אנחנו לא רק שמות על כרזה. אנחנו בני אדם, בשר ודם. בן זוגי, אבא של הבנות שלי עוד נמצא שם, ועוד הרבה אבות, ילדים, אמהות, אחים", היא אומרת. נזכיר כי בעזה יש עדיין 137 חטופים, ובנוסף גם אברה מנגיסטו, הישאם א-סייד, הדר גולדין ז"ל, ואורון שאול ז"ל שטרם שוחררו מהשבי.
התרעות פיקוד העורף