אלפים הגיעו היום (שישי) לבית העלמין בקיבוץ רביבים כדי ללוות את טל חיימי ז"ל בדרכו האחרונה. טל, בן 41, היה בכיתת הכוננות של קיבוץ ניר יצחק. הוגדר כחטוף ולפני יומיים משפחתו התבשרה על הירצחו באירועי ה-7 באוקטובר. הוא דור שלישי למקימי הקיבוץ. הותיר אחריו אישה, אלה, ושלושה ילדים, עינב, ניר, אודי.

הלוחם שי אוריאל פיזם נפל ברצועה; ראש אמ"ן: "יש למערכה עוד חודשים קדימה"

"טל שלי, הדבר הכי רחוק ממך הוא שאעמוד ואדבר בפורום כזה עליי ועלייך ועלינו, אבל אני מוכרחה להיפרד", ספדה לו אלמנתו, אלה חיימי. "ב- 7 לאוקטובר גם חלק ממני מת התפרק. ועכשיו אני צריכה לבנות מחדש. מנסה לחשוב על החיים שהיו לנו ומה אני בלעדיך, הרי היינו יותר שנים ביחד מאשר לחוד. לא יצאתי לאף אתגר בלי שתהיה לצידי. כמה יציבות הכנסת לחיי. הפכת אותי למי שאני".

היא סיפרה כי לפני שנה טסו לראשונה לטיול בחו"ל, "שלא כל כך רצית בו. היו לך הרבה חששות. אבל בסוף יצאנו ואלו היו 10 ימים מופלאים".

"כל מה שאומרים עליך – השקט, השלווה, קור הרוח והחכמה - זה גם מה שהיית בבית ופי כמה וכמה. חלקת בשיווין מלא בגידול הילדים", משתפת אלה בכאב, "השארת לי ארבע מתנות בדמותך. אני מבטיחה לך שזה יהיה בית שמח ומלא חיים, גם אם לא מסודר ונקי כמו שתמיד רצית. מקווה שאצליח לעמוד במשימה הקשה שהוטלה עליי, ושתהיה גאה בי. כי אני גאה בך כל כך".

"עינב, ניר ואודי", פנתה לילדיה, "אבא שלכם נהרג כשעשה את מה שהאמין בו יותר מהכל: הוא הגן עלינו ועל הקיבוץ, קיבוץ בו גדל והקים משפחה. הוא לא היסס לרגע כשיצא באותו בוקר מהבית. אור וזוהר (אחותו ואביו), אנחנו ביחד בסיפור הזה. אני מבקשת שתצאו מפה היום מחוזקים ובראש מורם, כי טל נפל לאחר לחימה בגבורה, והוא נטמן באדמה שהייתה לו כבית ברביבים, עד שיעבור למנוחתו הקבועה באדמה עליה הגן ואהב. אני לא מצטערת על כלום, טל שלי. אני נפרדת ממך בלב שבור וכואב. דע שהיית אהוב ונאהב. אני יודעת שלא משנה מה יקרה, שום דבר לא יפריד בנינו".

"אני בוחרת להסתכל על מה שיש, ובסיוט שאנחנו עוברים גם ה'יש' לא מובן מאליו", הוסיפה אלה, "החוסר הוא עצום. נלקחת מאיתנו אבל את הזיכרונות אף אחד לא יוכל לקחת. הם יישארו שלנו לנצח".

לאחר סיום הלימודים יצא טל ז"ל לשנת שירות ב"השומר הצעיר" והתגייס לגדוד הצנחנים 202. בהלוויה ספדה גם נעמה בכר, נציגת הקיבוץ, שסיפרה כי: "גם בצבא בלט בכישוריו". עוד סיפרה שכשהשתחרר משירותו הצבאי, חזר לעבוד ברפת בניר יצחק, תוך כדי לימודי הנדסת מכונות בבן גוריון, ושעבד גם במפעל בקיבוץ רביבים. כאיש משפחה, סיפרה עליו נעמה כי הוא היה אבא מסור שאהב ליצור עם ילדיו ולטייל, וכי הזוגיות עם אלה הייתה מודל לחיקוי. היא סיפרה כי לפני מספר חודשים איבד את אסתי, אמו.

"מדי שנה ארגן את חג שבועות מתוך אהבה אינסופית לקיבוץ בו גדל", סיפרה על אהבתו של טל ז"ל לקיבוץ, והוסיפה בנוגע לשירות בכיתת הכוננות: "המסירות והאהבה למקום הובילו את טל להיות חלק מכיתת הכוננות שנים רבות. ביום שבת כשהחלה המתקפה יצא טל להילחם למען המקום והאנשים שאהב. בסיום הקרב נותק הקשר והתבשרנו שטל נעדר, ספק חטוף. האמנו שהוא יחזור הביתה ויתאחד עם משפחתו. ב- 13 בדצמבר קיבלנו את הבשורה הכואבת. הצער העצב ותחושת ההחמצה שברו את ליבנו. אנחנו מבטיחים לחבק לנצח את משפחתך האהובה, ולייצר חברה מתוקנת בקיבוץ שכל כך אהבת".

אחותו, אור, ספדה לו: "בלי הרבה מילים, בלי דרמות, הכל נאמר. בעומק הלב אין כעסים. קבלה אחד של השני בלי תנאים. טל נותן אמונה שנתגבר כי ליד טל הכל אפשרי. חנוכה הוא החג שלך. מפקד האש הוא הבייבי שלך. חג האור, החג של טל. אז למה הגענו לחושך הזה? אני מודה על הזמן שהיית שלי. הילדים שלי זכו לדוד אוהב. לא היה לי ספק שתחזור, נתחבק ותספר חויות. העיקר שתהיה לידי ואוכל להרגיש אותך. אח אחד היה לי וכמותו לא היה ולא יהיה לי לאף אחד. אני סומכת על אימא שתקבל אותך בחיבוק חזק. אבא ואני נתחבק פה, נדמיין לרגע שכולם שוב יחד".