סמל אחיה דסקל ז"ל, לוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני, בן 19 מחיפה, נפל בקרב ברצועת עזה. עמוס, אביו של אחיה ז"ל, שוחח היום (שני) עם אראל סג"ל ברדיו 103fm וסיפר על תחושותיו הקשות בעקבות אובדן בנו.
"חיוכו האיר את סובביו": רס"ר ניתאי מייזלס ז"ל נפל בקרב בעזה
משפחתו של אלון שמריז ז"ל: "הממשלה הולכת להחזיר את כל החטופים בארונות"
"קשה מאוד", הודה בפתח דבריו. "קשה לבטא את הצער והכאב. רעייתי ואני איבדנו אבא, כשבן נהרג זה הרבה יותר קשה. אי אפשר לתאר את זה בכלל. מעולם לא ידעתי שאני יודע לבכות, מעולם לא בכיתי. זה קשה ברמות אחרות. חשוב לי להגיד שאחיה הוא איש רודף שלום, הוא לא היה שש אלי קרב. תמיד כל מטלה שהייתה לקבוצה, אם זה חיילים או החבר'ה בקבוצה, הוא תמיד התנדב לעשות מטלה שאף אחד לא רצה. הוא היה קופץ ראשון כדי שלא יהיה ויכוח".
בהמשך, סיפר: "שמעתי מחברים, לא ידעתי בעצמי, הם סיפרו שהוא תמיד בחר לעצמו את העמדה הכי רחוקה והכי קשה שאף אחד לא רוצה להגיע אליה, ובשעה הכי קשה. גם בימים שלפני הקרב, אחיה לקח את המשימות על עצמו ואמר שהכול יסתדר. הייתה חשובה לו טובת הכלל. כשהם נכנסו לעזה, כולו זרח. הם היו צריכים לסיים את המסלול ולקבל כומתה שלושה שבועות אחר כך. כשהורידו אותם לעזה, הם עוד לא סיימו הכשרה והחליטו שהם מצטרפים לגדוד. כך יצא שלא היו מספיק נמרים לתת להם".
"אחיה היה אמור ישר ללכת לקורס מ"כים, אבל כל הפלוגה ירדה יחד", תיאר עמוס, אביו של אחיה, בכאב. "בגלל שעדיין לא היה ברור מה קורה עם זה, הוא נשאר בחוץ. הוא היה ממש מדוכא בגלל זה, והיינו קצת רגועים שהוא לא מסתכן. אבל הוא כעס מאוד, הוא שאל אותי 'אבא, בשביל מה יש צבא?' הוא אמר שהוא לא הולך לשום קורס כל עוד לא ישתתף במלחמה. אמרתי לאשתי שגם אם הייתי עוצר אותו עכשיו ואומר לו שהוא יכול לבחור על מסלול של להתחתן ולחיות עד גיל 120, הוא היה בוחר שוב באותו מסלול".
"כשאחיה קיבל את הבשורה שהוא נכנס בסבב השני, סיפרו שכולו היה אור ושמחה מזה. היו לו כאבי בטן לפני 7 באוקטובר, ואמרתי לו לטפל בבעיות שלי. הוא השיב 'עכשיו יש מלחמה'. הוא היה הראשון שרץ לארגן את הנמרים לקראת היציאה. כשנתנו את פקודת היציאה, הוא הראשון שרץ לתוך הנמר. הוא היה כל כך נחוש. הוא ידע שזו קריאה לדגל שעם ישראל זקוק לה".
עריכה: מיכל קדוש