מלחמת חרבות ברזל: שרון אלוני־קוניו נחטפה לשבי חמאס לצד שתי בנותיה התאומות אלה ויולי בנות השלוש, ושוחררה עמן בעסקת החטופים הקודמת. דוד, בן זוגה של שרון, עדיין נמצא בשבי חמאס, זהו היום ה־102. שרון שוחחה היום (שלישי) עם אודי סגל וענת דוידוב בתוכניתם ב-103fm וסיפרה על תחושותיה בעקבות הלך הרוח בחודשים האחרונים.
גנץ בדרך החוצה, ישראל בדרך לטלטלה: ממשלת החירום דוהרת אל סופה
רגע לפני שיגורם: עשרות רקטות אותרו בצפון רצועת עזה | צפו
"קשה. הייתי מאוד שמחה לחזור לאלמוניות ולקיבוץ שאף אחד לא הכיר עד שבעה באוקטובר, הייתי פשוט רוצה את החיים שלנו של לפני, כי החיים מאז אי אפשר להגדיר אותם אפילו כחיים", הודתה בכאב. "אני מרגישה כמו זומבית מהלכת בזמן שבעלי עדיין מוחזק שם אלוהים יודע באיזה תנאים. הבנות שכל הזמן שואלות עליו, צריכות להסתגל לעיר, גן חדש, הרבה פרצופים זרים ואין את אבא שיחזק אותן. איבדנו הכול".
השבוע פרסם ארגון הטרור חמאס סרטון חטופים נוסף, בו נראו נועה ארגמני, איתי סבירסקי ויוסי שרעבי. שרון, שבן זוגה דוד נותר מאחור בשבי, שיתפה: "זה הפחד הכי גדול שלי מדי יום ביומו, אני כל כך מפחדת שדוד יהיה הסרטון האכזרי הבא שהם מוציאים. בסופו של יום, אנחנו פשוט מקבלים בשורות של 'עוד חטופים שנרצחים שם'.
מתוך 136 אני לא יודעת כמה בין החיים, כי מניסיוני המר של להיות שם, הרבה מהמידע לא נמסר בזמן שהוא קורה. והפחד המשתק הזה של לא לדעת מה המצב שלו למעלה מחמישים ימים ולחשוב שהוא מחר כפליים מהזמן שאני הייתי איתו שם, ולדעת באיזה מצב נפשי היינו, זה שובר. איך אני אמורה להמשיך להחזיק בתקווה?"
בנוסף, הסבירה אלוני־קוניו כי היא מרגישה שחובתה לשתף את שעברה בשבעה באוקטובר ובשבי החמאס, זאת למען החטופים האחרים. "ההתעסקות בזה, הראיונות, זה כמו לחטט בפצע שלא מחלים.
זה כל פעם גובה מחיר נפשי מאוד כבד, אבל דוד אמר לי להבטיח לו בשבי שהפרידו בנינו שאני אצעק את הצעקה שלו, לא משנה כמה זה עולה לי בבריאות שלי אעשה את זה עד נשמתי האחרונה בשבילו ובשביל שאר החטופים כי הם לא יכולים לעשות את זה בעצם. אם לא יהיה מי שישמיע את הקול שלהם אנחנו פשוט לא נראה אותם יותר".
"אני רוצה פשוט שכל אחד יישב רגע וידמיין אם הוא היה במקומנו", זעקה, "איך ההרגשה של לדעת שאתה הולך לישון במיטה חמה, ו־136 אנשים ישנים במנהרות עבשות, בלי אוכל ובלי מים. על הילדים שלכם, שאתם יכולים לקום ולתת להם כל בוקר נשיקה וחיבוק, והורים שלמים, אבות, כמויות שלמות של אנשים שנמצאים שם ולא יכולים לעשות את אותו הדבר. אני רוצה שמישהו בקבינט הזה יתעורר, יתאחד, ויפסיקו להתעסק בשטויות".
עוד תקפה את התנהלות הדרג המדיני במערכה ובמאבק לשיחרור החטופים: "שיתאחדו כמו שהעם הזה התאחד כדי להביא לשחרור שלנו וישימו הצעה על השולחן, שירתמו את העולם לזה ושיביאו את החטופים הבייתה בכל מחיר. זה לא הגיוני שאנחנו יושבים ומחכים להצעות שיגידו מארגון טרור. לא הגיוני, לא מתקבל על הדעת.
זה לא שלא עושים מספיק, אני כן רוצה לשים את המהלך הצבאי, חיילים מקפחים את חייהם והלב שלי יוצא למשפחות שלהם, שהם מקריבים את חייהם לביטחון שלנו. אני מדברת על הצד של הקבינט, שאני מרגישה שאפילו הצעה הם לא מניחים על השולחן אלא תמיד מחכים ליוזמות חיצוניות".
"דיברת עם מישהו מהם?", התעניין סגל, ושרון השיבה: "לא. ממש לא. אני הלכתי פעם אחת לפגישת קבינט עם המשפחות, קצת אחרי שיצאנו מעזה, זה היה מפגש מאוד טעון. ממש בימים הראשונים. מאז למעשה אף אחד לא יצר איתי קשר מהממשלה, מהקבינט. איך אתם יכולים לא לבוא ולשמוע את הזעקה שלנו? בתור מי שהייתה שם לא באים לראות ולשמוע ממקור ראשון את התנאים, לזעזע אתכם כדי שתבינו את הדחיפות, שכל דקה שם עולה בחיים שלהם. כל דקה שאתם רבים זו דקה שאנחנו מקבלים עוד סרטון איום של עוד גופות שמשוחררות אלינו".
בהמשך חשפה אלוני־קוניו כי מאז מאורעות השבעה באוקטובר הלילות הם לא אותם לילות. "ש הרבה סיוטים, בעיקר סביב שבעה באוקטובר, חרדות לגורל שלהם. דוד, אריאל, ארבל ודולב, שלא זכה אפילו עדיין להכיר את הבת שלו שנולדה כמה ימים אחרי תחילת המלחמה. ועוד המון משפחות אחרות, הכול פשוט רודף בלילה, אין יום ואין לילה, ולא יהיה עד שהם לא יחזרו. אי אפשר אפילו להתחיל לעבד את החוויה הזו, אני אישית עדיין חיה בתוכה".
"לעכל עוד לא התחלתי, אנחנו נמצאים אצל ההורים שלי, אני לא מסוגלת לעבור לבית בלעדיו רק אני והבנות, זה תרחיש אימה מבחינתי, זה גורם לי להרגיש שאני צריכה להכיר במצב של החיים בלעדיו ואני פשוט לא מסוגלת לעשות צעד כזה. אנחנו כאן עד שדוד יחזור", הדגישה, "אני באמת חווה את תודתי הענקית לאזרחים, כי הזעקה שהם השמיעו אני מאמינה שהיא זו שהפעילה את הלחץ לעסקה הראשונה שבזכותה אנחנו כאן.
הרבה אנשים ניגשים ברחוב, הרבה מאוד חמים, רוצים לחבק, לתמוך ולהתפלל בשביל דוד. יש לפעמים את השאלות הפחות נעימות שעולות, שאני מסבירה באופן עדין שקשה לי להתייחס לזה, שאני מעדיפה לא להיכנס לזה ואנשים מאוד מכבדים את זה".
לסיום ביקשה שרון אלוני־קוניו להודות לציבור הישראלי. "העם הזה פשוט התאחד בצורה שלא האמנתי שיכולה לקרות. העובדה שזה ממשיך זה מה שנותן לנו משפחות החטופים את הכוחות להמשיך עדו קצת ולהחזיק בתקווה - לא משאירים אותנו לבד. זה גם מה שאני מצפה מהקבינט".
סייעה בהכנת הכתבה: שני רומנו 103fm