שתי מטרות אוויריות עוינות חצו היום (חמישי) משטח לבנון ונפלו בשטח ישראל סמוך לקיבוץ כפר בלום, יישוב שתושביו לא פונו על ידי המדינה במתווה פינוי יישובי הצפון. עקב פעילות הכוחות לטיפול בנפל באזור כפר בלום, נסגרו לתנועה מקטעי כבישים - והתאפשרה תנועה מוגבלת ביציאה ובכניסה לקיבוץ.

עליית מדרגה חמורה: פצמ"רים עם זרחן שוגרו לעבר מטולה
"לא נסכים": תושבי הצפון דורשים מתווה מדיני מסודר ופיצוי

מצד חיזבאללה, יצאה הודעה על כך שהארגון שיגר ״שני כטב"מים מתאבדים לעבר עמדת הגנה אווירית ומשגר של כיפת ברזל באזור כפר בלום״. בעת שהלימודים התקיימו היום כסדרם בבית הספר היסודי ה׳גומא׳ בכפר בלום, המטרות משטח לבנון חצו לשטח ישראל - היישר לקרבת בית הספר, שממוקם כ-6 ק״מ בלבד מגדר הגבול עם לבנון. 

לאחר האירוע, במועצה המקומית הסבירו להורים שאין הנחיות מיוחדות, שהצוותים החינוכיים בבתי הספר מעודכנים - והלימודים נמשכים כסדרם. עם זאת, הורים רבים דאגו לביטחון ילדיהם ששהו בבית הספר בעיצומו של האירוע, שלא הופעלה בו אזעקה או התרעה. לתושבי הקיבוץ עוד נמסרה הוראה מהצבא להישאר בבתיהם ולא לצאת - ומיושבי בית הספר להישאר במרחב המוגן. על אף ההנחיה, הורים רבים דאגו, החליטו לאסוף את ילדיהם מבית הספר - ונאלצו להשתטח על הרצפה כדי לא להיפגע מאיומים נוספים במרחב. 

בתגובה לאירוע, רעות נון אלישע, תושבת הקיבוץ ואם של תלמידה בבית ספר ה׳גומא׳ - הביעה ביקורת חריפה על ההחלטה לפתוח את בית הספר בעת המלחמה:  ״אני מאלו שלא תמכו בהחלטה לפתוח את בית הספר במצב הביטחוני הנוכחי, כמוני חושבים גם רבים מההורים שחרדים לילדיהם ובצדק.  באירוע ביטחוני כמו שהתרחש היום, הילדים שלנו לא היו איתנו, ולא ניתנה לנו האפשרות להיות איתם מאחר שביקשו מאיתנו לא לצאת מהבתים. גם התלמידים היו ספונים בבית הספר במשך שעה ולא היו יכולים לנוע. צריך להבין - זמן ההתרעה בקיבוץ הוא 0, וכשיש אזעקה אומרים לילדים שלנו לשכב על הרצפה עם הידיים על הראש כי אין זמן להתפנות למרחב מוגן. בדרך כלל, כמו היום, לא נשמעת אפילו אזעקה מאחר שהאיום הוא מיידי״, היא מסבירה את המצב המורכב אליו נקלעו תושבי האזור הלא מפונים. 

כזכור, לאחרונה התרחשו אירועים ביטחוניים נוספים בסביבת בית הספר - מירי כטב״ם, דרך ירי נ״ט - ועד ירי רקטי. ״באירוע לפני כשבוע וחצי, נשמעו אזעקות ברגע ששחררו את הילדים מבית הספר. הילדים שרכבו על האופניים, זרקו אותם על השבילים כדי לחפש מקלט קרוב או להשתטח על הרצפה. אני בדיוק הייתי בדרכי לאסוף את הבת שלי מבית הספר, ידעתי שהיא ממתינה לי באזור חשוף לירי - ולא הייתה לי הפריבילגיה לחפש מרחב מוגן. ידעתי שהבת שלי ממתינה לי, וזה היה טירוף מבחינתי. בסיטואציה אחרת לפני כשבועיים, המצב היה עוד יותר אבסורדי כאשר קראו לנו לאסוף את הילדים ממסגרות החינוך באופן מיידי ולהיכנס איתם לממ״דים בשל התרעות חמות וכוננות מאוד גבוהה באזור. כאשר באתי לאסוף את הילדה, הייתי מחויבת לחצות את הכביש לכיוון בית הספר בליווי צבאי בלבד״, מתארת.

״אני רואה את האוטובוסים שלוקחים ואוספים ילדים ואומרת לעצמי ׳אלוהים ישמור׳, זו  מטרה קלה כל כך לפגוע בה - אוטובוס גדול שהוא מתכון לאסון״. 

״כשהכול התחיל, אנחנו ושאר תושבי היישובים הלא מפונים במועצה ביקשנו שיפנו אותנו. השיטה הזו של קביעת קו 5 ק״מ היא מאוד שרירותית, ומראה על חוסר הבנת המציאות בשטח. לא מבינים כמה קרובים היישובים שפונו ולא פונו זה לזה, הקיבוץ שלנו לדוגמה הוא חצי קילומטר מקו הפינוי וכל רקטה, כטב״ם או נ״ט של חיזבאללה עובר את הקו הדמיוני הזה בקלות. אי אפשר להתרגל למציאות הזאת, כל כמה דקות נשמעים בומים - שממלאים אותך בתחושת מחנק. כל עוד אנחנו לא מפונים - אנחנו חשים מופקרים״, אמרה בכאב.