במסדרונות בית החולים שיבא תל השומר, שהוקם יחד עם המדינה ב־1948, עברו במרוצת השנים פצועים מכל מלחמות ישראל. למעשה, טיפול בפצועי מלחמה ושיקומם הוא מאבני היסוד שעליהן נוסד המרכז, אבל הרבה השתנה מאז. “המודעות כיום לנושא השיקום בכלל ולשילוב בין גוף ונפש בפרט, היא הרבה יותר גבוהה ואיתה ההבנה שככל שהטיפול שאתה נותן בהתחלה טוב יותר, הסיכוי לחזרה לתפקוד או חזרה לחיים רגילים, ככל שאפשר, גדול יותר", אומר פרופ' ישראל דודקביץ', מנהל האגף לרפואה שיקומית ומרכז השיקום לנפגעי מלחמה ״חוזרים לחיים״ בשיבא.
בחדר הראשון אנחנו פוגשים את עידן, צוער בקורס קצינים בבה"ד 1, שהגיע אליו כלוחם מגדוד 13 של חטיבת גולני. “אני מתכוון לחזור עוד שבועיים־שלושה לסיום קורס קצינים", הוא קובע כמי שמבקש מאיתנו להתעלם ממראה הפציעה. עידן, שנפצע בג'באליה, הגיע למחלקת שיקום יחד עם סגן א', מפקד צוות בבה"ד 1, שהגיע מיחידת אגוז. שניהם נפצעו רגע לפני היציאה חזרה לישראל.
ב־7 באוקטובר קיבל טלפון חריג מאביו: “הוא התקשר אליי בשבת בבוקר, דבר לא אופייני בכלל, כי אני שומר שבת. הוא אומר לי ‘תהיה מוכן, הולכת להיות מלחמה'. שעה וחצי אחר כך כבר הקפיצו אותנו. התחלנו בנסיעה לעוטף, נסענו ממש־ממש מהר. תוך כדי פתחתי טלפון וראיתי הודעות של גדוד 13 בוואטסאפ. הגדוד שלי היה בנחל עוז, ראיתי הודעות של חברים שלי שנפגעו. ראיתי שאלות אם מישהו ראה את זה ואם מישהו ראה את זה. הייתה גם הודעה קולית של חבר שלי, שנלחצה לו בטעות. הוא אומר שם ‘הצילו. הורגים אותנו, אנחנו בנחל עוז, אנחנו חייבים חילוץ'. קלטתי שזה באמת משהו גדול, ואני רק חושב איך אנחנו מגיעים אליהם, להציל אותם".
עידן וא' הם חלק מגדוד גפן, המסלול הקרבי של בה"ד 1, שהוסב בלחימה לגדוד מתמרן. בבוקר 7 באוקטובר שניהם נסעו תחילה לאופקים עם הכוחות. עבור א' הביטוי “מלחמה על הבית" קיבל משמעות ממשית. “המשפחה שלי מאזור הדרום", הוא מספר. “לכן כשאתה באופקים, ואתה יודע שכל זה קורה עשר דקות ממך, אתה מבין מה זה באמת אומר. זה היה שוק. פתאום ראינו את המסות, והבנו שהם יכלו להגיע עד באר שבע".
לאחר שהשתתפו בקרבות העזים באופקים ובכיסופים, פעל הגדוד בעוטף במשך שבועיים. כשהיה ברור כי פניו של צה"ל לתמרון קרקעי ברצועה, כל הלוחמים רק חיכו לכניסה. “אתה מבין שאין משהו אחר שיכול להיות יותר משמעותי מזה", מסביר א'. “אם אני שואל את עצמי למה נשארתי עד עכשיו בצבא ולמה יצאתי לקורס קצינים, זה כי אמרתי לעצמי שבמלחמה הבאה אין מצב שאני מסתכל מהצד".
“מהרגע שזה קרה חיכיתי לכניסה הקרקעית", אומר עידן, “במיוחד אחרי שהגדוד שלי ספג 41 אבידות באותו יום. ניסיתי בהתחלה להבין איך אני עובר ותורם לגדוד. אמרתי שכבר לא אכפת לי מקורס הקצינים. אבל אז הייתה לי שיחה עם המ"פ שלי, רס"ן רועי מלדסי ז"ל, שגרם לי להבין שצריך אותי יותר בבה"ד 1 כדי שאהיה קצין בגדוד בהמשך. רועי היה דמות ממש משמעותית עבורי. הוא נפל בקרב בסג'עייה עם תומר גרינברג, שהיה מג"ד ממש עוצמתי".
“הגדוד שלנו נכנס לעזה ב־1 בדצמבר והיו לנו הרבה הצלחות", אומר א'. “בהתחלה היינו באזור שאטי, אחרי כשבועיים עברנו לאזור ג'באליה. פוצצנו משגרים, מצאנו פירים, מצאנו והשמדנו הרבה אמל"ח וגם הרגנו מחבלים". הגדוד איבד ארבעה לוחמים: סגן שי איילי, סגן עומרי שורץ, סגן יעקב איליאן וסגן נתנאל מנחם איתן זכרם לברכה.
בימים הבאים התקדמו כוחות הגדוד דרומה ומזרחה. “עברנו לג'באליה, לאזור שצה"ל עדיין לא דרך שם", מספר עידן. “אמרו לנו שבאזור שאליו אנחנו נכנסים יש הרבה אזרחים והכינו אותנו מראש איך להתמודד איתם, כי האזרחים האלה לא תמימים".
במהלך השיחה ד"ר לירן לוי, רופא ריאות ומנהל השירות להשתלות ריאה בשיבא, מגיע לבקר את הפצועים. שמו עולה בכל אחד מהסיפורים, הוא היה שם איתם בלב התופת. טיפל בהם ברגעים הקשים ביותר. “הייתי איתם לאורך כל השהות שלהם", הוא אומר. “מבחינתי זו הייתה חוויה באמת מעוררת השראה, מרגשת, מעצימה".
א' הוביל עם הצוות שלו ואז עבר להיות בחיפוי. עידן, שתפקידו קלע חוד בצוות, נכנס לכל בית ראשון יחד עם חייל נוסף, “הצמד" שלו. הוא מתאר כיצד נכנסו עוד קודם לבתים וראו מטענים שמחוברים לתיל ממעיד, כך שכל נגיעה קטנה בו עלולה להפעיל את המטען. בליל הפציעה כשנכנס לבית, שאותו היה עליהם לתפוס, ראה משהו מוזר. “נתקלתי בחבל בגובה חזה", הוא מספר. “עצרתי כי חששתי שזה מטען. אמרתי לצמד שלי ולמפק"ץ לפתוח פנסים. עדיף היה שהמארב ייחשף מאשר שניתקל במטען. הדלקתי את הפנס וראיתי שזה לא מטען. ראיתי מלא חוטים, מלא חבלים שמחוברים מהספה לדלת, מהדלת לתקרה, כמו קורי עכביש, משהו חשוד, מוזר".
עידן והצמד שלו עלו במדרגות, מאחוריהם מפקד הצוות. בקומה השנייה הבחינו בדלת סגורה. הצמד של עידן פתח מעט את הדלת ונעמד בזווית אליה ועידן התמקם מולה. עם פתיחת הדלת נשמעה דריכה של קלץ'. “המפק"ץ אמר ‘תתחילו לירות', וירינו על הדלת", אומר עידן. “בשנייה שהתחלנו לירות הם התחילו גם. לפני שהורדנו את המחבל, הוא נתן לי צרור לרגליים. בדקה הראשונה לא הרגשתי".
ההחלטה לסגת התקבלה מהרגע שהבינו כי הם איבדו את אלמנט ההפתעה, וכי מחכים להם עוד מחבלים מאחורי הדלת. “אתה רוצה לסגת לאחור ולחזור עם כוחות יותר חזקים כמו שריון או חיל האוויר", אומר עידן ומספר כי בדיעבד הם יודעים שבבית היו בין שישה ל־12 מחבלים. עידן התקדם לכיוון היציאה, אבל ברגע שדרך על המדרגה הראשונה נפל ולא הרגיש את רגליו: “לא יכולתי להזיז אותן, זה היה כאילו הן נכרתו לי. אבל לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לצאת, אז זחלתי במדרגות. ואז, אחרי שיצאתי מהבית, אין לי מושג איך עשיתי את זה אבל קמתי ורצתי 25 מטר עד לצומת, שם נפלתי".
א': “אחרי שהצוות השני הותקל בתוך הבית, הם משכו אחורה, ועידן הגיע אליי כשהוא פצוע. באתי לטפל בו, חשבתי לשים לו חוסם עורקים, אבל אז הבנתי שיותר חשוב לתת חיפוי ושמישהו אחר יטפל בו. אמרתי להם מה הטיפול שהוא צריך לקבל, והלכתי לכיוון הנגביסט כדי להגיד לו לבוא איתי, שנירה לכיוון, ואז חטפתי כדור בירך. זה כאב חד, אבל האדרנלין והמחויבות לא נותנים לך ליפול לכאב".
עידן: “גם היו עוד מחבלים שהתחילו לירות מהחלונות של הבית. הם עשו לנו מארב, אני לא יודע אם הוא היה מתוכנן, אבל היינו כלואים באמצע הצומת בלי מסתור, כשהמחסה היחיד שיש לנו זה האש שאנחנו יורים. אם אתה מפסיק לירות, אתה חשוף".
לוי: “עמדנו כ־30 מטר מהם, וקיבלנו הוראה מהמפק"ץ שהיה איתנו להיכנס. לרוב שני החובשים, אחד המפק"צים ואני הרופא נמצאים כמה עשרות מטרים מהכוח, שומרים מרחוק, עד שיש אירוע".
עידן: “לירן הוא רופא במילואים, תותח, שרץ בין כדורים בשביל לטפל בי וגם בצמד שלי שחטף כדור בתוף של הנגב (מקלע - מ"ב) בהתקלה על הדלת, וחטף כדור ברגל מחוץ לבית וגררו אותו למקום שבו אני הייתי. צריך היה להביא לשם מסוק פינוי של 669, אבל הוא לא יכול היה לנחות, אז המסייעת פינו אותנו בהאמרים לאזור שבו המסוק יכול היה לנחות. כאב לי אבל לא צעקתי. תלשתי למישהו חולצה ונשכתי אותה. זה מה שלימדו אותי, שאם מישהו נפצע לא צורחים, כדי לא לחשוף את הכוח".
הם פונו תחילה להדסה עין כרם, וכיום הם במחלקת השיקום בשיבא. “זאת הקלה לפגוש אותם פה", אומר ד"ר לוי, “אני שמח מאוד כשאני בא לראות אותם. יצאנו מהסיטואציה ההיא באמת בזול, אבל עדיין יש איזשהו קושי. הם עם מורל גבוה, אבל הם פצועים, וכל אחד מהם למעשה, אם חושבים על זה, קיבל תפנית מאוד משמעותית בחיים שלו".
“החזון השיקומי שלנו דוגל בגישה הוליסטית ששמה דגש על החיבור בין גוף ונפש", מוסרים לנו בשיבא. ואכן במעטפת הטיפולית עוברים הפצועים פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, טיפולי שיקום בעזרת כלבים, יוגה, דיקור, רפלקסולוגיה, עיסויים וטיפול פסיכולוגי־פסיכיאטרי מעמיק. “כל מה שאפשר לעשות, נעשה פה", אומר פרופ' דודקביץ'. “לא סתם קראנו למקום הזה ‘חוזרים לחיים'. זה שם שנבחר מתוך מחשבה, כי בסוף זו מטרת השיקום - להחזיר את החבר'ה האלה לתפקוד, לחיים, לנורמה, כולל לשמחת החיים שלהם. להיות ביחד זה חלק מתהליך השיקום. כשהם רואים האחד את השני, הם מתקדמים. המחלקה היא בין המקומות הבודדים בצבא שאפשר לשים דגל של צנחנים באותו חדר עם דגל של גולני".
במרפסת של המחלקה אנחנו פוגשים את אהרון ברוס. הוא בן 33, לוחם במילואים בחטיבת הנגב 12, גדוד 9217. הוא עוד לא יכול לדרוך על הרגל, אבל המרפסת היא מוקד משיכה וקשה להתרחק ממנה. ליד השולחנות יושבים חבורות־חבורות, והאווירה הטובה מידבקת. זה מיקס בין מחנה קיץ לקולג', ברוס אומר.
מבין כל באי המרפסת קשה שלא להבחין במיה שם, שיושבת ליד אחד השולחנות עם אמה. גם היא כאמור זקוקה לשיקום, וכך, במחלקה אחת יושבים זה לצד זה החטופים והלוחמים שנכנסו לעזה עם בקשה אחת, להשיב אותם הביתה. “יש משהו ייחודי, מעצים, ואפילו כמעט יפה בזה שבמרפסת אחת יש מישהי שנחטפה לצד חיילים שהוטל עליהם לנסות להחזיר אותה ואת כל מי שנחטף", אומר ברוס. “עם כמה שהמצב עצוב, זו תמונה מיוחדת לראות אותנו יושבים יחד. אני מקווה שמיה וכל החטופים ירגישו שלא שכחו אותם, שהם יראו את הפצעים שלנו ויידעו שניסינו מאוד קשה, שאיבדנו איברים ואיבדנו חיים בשם הניסיון לנקום את הנופלים ולהחזיר את החטופים בחיים".
ברוס עלה לישראל לפני כמעט 14 שנה מלונג איילנד כחייל בודד. הוא תכנן לסיים את השירות ולשוב לארצות הברית, ללמוד ב־NYU. אך במקום זאת הוא המשיך לקיבוץ עין גב, ללימודים במרכז הבינתחומי בהרצליה ולהייטק הישראלי. כיום הוא עובד בסטארט־אפ, נשוי לטל ומתגורר בתל אביב. כשהארץ רעשה ב־7 באוקטובר, הוא היה בנסיעת עבודה בין שיקגו ללאס וגאס. המעבר בין חייו כאיש הייטק ללוחם היה חד. “יש לי חיים טובים, דירה נחמדה בתל אביב ואני אוהב את מה שאני עושה", הוא אומר. “אבל הבועה הזאת התפוצצה בשנייה שאתה מבין שעכשיו אתה חייל קרבי. להרבה מהחברים שאיתי במילואים יש ילדים, הרבה מהם נשואים, יש להם עבודות רציניות או דברים שהתחילו והתחייבו אליהם. אז זה כמו אתחול מחדש. אתה הופך להיות אדם אחר כמעט".
על המתקפה הרצחנית בארץ שמע מאשתו, לאחר מכן החלה התכתבות בקבוצת הוואטסאפ של המילואים, ממנה עלתה מסקנה אחת: מלחמה. “אשתי פחדה מאוד", הוא מספר. “היה לה קשה לדמיין אותי חוזר ונכנס לעזה. ניסיתי להרגיע אותה, אמרתי שבטח ישימו אותנו על הגבול, כי גם בצוק איתן היינו על הגבול. אבל ידעתי שאנחנו נכנסים והרגשתי שלא אצא מבלי להיפגע".
בזמן שברוס התאמן עם הגדוד בצאלים לפני התמרון הקרקעי, הוא ניצל כל רגע פנוי על מנת לגייס כסף לפלוגה. “השתמשתי באותם כישורים שאני משתמש בהם בעסק וגייסתי 300 אלף שקלים", הוא מספר. “קניתי לכולנו קסדות חדשות, מדים חדשים, זה היה מדהים. כולם רצו לתרום. התמיכה שהגיעה מארצות הברית, ומניו יורק במיוחד, ריגשה אותי מאוד".
ב־30 באוקטובר הם נכנסו לעזה. “נכנסנו ברגל", הוא מספר. “הלכנו מקיבוץ ארז ועברנו בשער האפוקליפטי של עזה. זה שונה להיכנס לעזה ברגל מאשר במהירות על האמר, כי בכל צעד שאתה עושה כחייל מילואים, בהליכה הזאת לתוך עזה, אתה מבין שאתה צועד לעבר אזור מלחמה, ועשינו את זה במשך שישה קילומטרים. אני לעולם לא אשכח את הלילה ההוא".
בשלב זה ברוס לוקח נשימה עמוקה. אנחנו שואלים אם קשה לו לספר את הסיפור, אם הוא מעדיף להפסיק. הוא משיב שלא. “אני אחד מבני המזל כאן", הוא מתעקש, אף שנפצע בשתי רגליו ונכונה לו עוד תקופת שיקום ארוכה. ובכל זאת ניכר כי הכאב על אובדן הקצין שלו, סרן (במיל') עמרי יוסף דוד ז"ל, הוא שקשה לו יותר מכל.
ברוס פונה לתל השומר ומאז הוא עובר סדרת טיפולים ושיקום. ייקח עוד זמן עד שיוכל לשוב לחייו. עד אז הוא במחלקה שלה הוא קורא “חדר מעונות". “יש לי כאן מקרן, וחברים שבאים לראות משחק כדורסל של הניקס ולשתות איתי בירה. לפעמים אני מרגיש שחזרתי לגיל 8", הוא אומר בחיוך, “הביאו לי דובי וכל הזמן שואלים אותי אם אני רוצה גלידה. יהיה קשה לחזור לחיים. אני עובד 13־14 שעות ביום ואוהב את העבודה שלי, אבל פה פשוט מביאים לי שוקולד כל היום", הוא צוחק.
מבחינתו העבודה במחלקה היא להשתקם, לספר על הפציעה, להרים את המורל: “יש פה הרבה חיילים, ואנחנו אלה שנותנים את האנרגיה. העבודה שלי היא לגרום למבקרים ולמתנדבים לחייך, להשתקם ולעשות הסברה".
“האירוע הזה עוד לא נגמר. עדיין יש מלחמה, עדיין בכל יום נפגעים חיילים בדרום, בצפון. אין שבוע שאין בו מספר דו־ספרתי של חיילים פצועים, לצערי הרב. ברור לנו שחלקם יגיעו אלינו. חלקם הגדול".
התרעות פיקוד העורף