"שינינו את כל השיח. הדבר הכי מדהים הוא שהצלחנו להרחיב את המבט מהמילואימניק עצמו לכך שכל המשפחה שלו מגויסת". כך אומרת עדי לנגר שבת, שהקימה יחד עם ספיר בלוזר ושני נתיב את "פורום נשות המילואימניקים - נלחמות על הבית".
"בתוך התופת אנשים הקריבו מעצמם כדי להציל אחרים, זה מצמרר"
בניגוד לדעה שסינוואר לא רוצה עסקה - זה מה שקורה באמת בעזה | ג'קי חוגי
ב־7 באוקטובר, מתארת לנגר שבת, "הבעלים שלנו כבר ארגנו תיקים עוד לפני שקיבלו צווים. בחודש הראשון הייתי עסוקה בלשרוד. הייתי צריכה לנהל את כל המערכת לבד, להיות גם אמא וגם אבא, לנסות לשמור על השפיות של כולנו ובמקביל גם לעבוד. אחרי כחודשיים, כשרוב המשק התחיל לחזור לשגרה מלאה, הרגשתי שאני עדיין נמצאת במקום מאוד הישרדותי. העליתי פוסט בקבוצת פייסבוק של נשות המילואימניקים והקבע, ורשמתי: 'מי מרגישה כמוני?'.
באותו ערב פתחנו קבוצת ווטסאפ, היינו 12 נשים. יום למחרת היינו כבר אלף נשים, והיום אנחנו מעל 5,000. אני שמחה וגאה להיות חלק מהדבר המדהים הזה. כולנו שמחות לתת מענה לכל נשות המילואימניקים שנמצאות בסיטואציה שלנו, לעזור להן להשמיע את קולן ולמצוא פתרונות. אנחנו מקבלות המון תגובות: 'איזה מדהימות אתן, איזו עבודה אתן עושות'".
לנגר שבת, 36, מנהלת תפעול מקריית ים, נשואה לאסף שבת, שגויס כאמור למילואים ב־7 באוקטובר, ואמא לשגב (בן 8) ולנועם (בן 3). מטרת הקבוצה הייתה ברורה לה מלכתחילה. "רצינו להתחיל לשנות מדיניות בכל מה שקשור לנשות ומשפחות המילואימניקים, להעלות את המודעות והצרכים", היא מסבירה.
"את הפורום מובילות 14 נשים, אמהות מכל הארץ, שעושות הכל בהתנדבות מלאה. העלינו סקרים והבנו שהצרכים מתחלקים לשלושה עיקריים: כלכלי, תעסוקתי ונפשי. התחלנו לפעול בעניין מול גורמים שונים, והיום אפשר לראות בתוכנית '9 מיליארד' גם מענה לדברים שהעלינו, כגון שוברים לטיפול זוגי, מוגנות תעסוקתית לנשות המילואימניקים, מענקים חודשיים למשפחה.
אני לגמרי מרגישה שהצלחנו לשנות את השיח, אבל זה עדיין לא מושלם, ויש דברים שצריך לטפל בהם, כמו למשל להרחיב את השוברים, לתת מענה לנשים עצמאיות שבגלל היעדרות הבעל לא יכולות לתפעל את העסק שלהן כמו בעבר, לטפל בסוגיה של נשים גרושות שבעצם הילדים עברו להיות כל הזמן אצלן, ואין להן כרגע שום מענה".
לנגר שבת חוזרת ומדגישה כי המטרה במאבק הייתה לשים את הדגש לא רק על המילואימניק, אלא על התא המשפחתי בשלמותו. "ביום בהיר אחד גילו המון ילדים שאבא שלהם פשוט יצא מהבית לתקופה ארוכה של מעל ארבעה חודשים", אומרת לנגר שבת.
"רוב הילדים קטנים, מתחת לגיל 14, וקשה להם להבין מה זה אומר מלחמה. אנחנו שומעות על הרבה מקרים של ילדים שחווים רגרסיה, אם זה חזרה להרטיב, פחד להתקלח לבד, יש ילדה שהפסיקה לדבר, יש ילדים שחושבים שאבא לא יחזור. לאחרונה גם התחיל שחרור מילואימניקים, מה שאומר להתרגל לחזור למה שהיה מבחינה משפחתית, מבחינת העבודה".
יש עוד דברים רבים שהן היו רוצות לקדם, אבל ההישגים שכבר השיגו מביאים לסיפוק רב בקרב העוסקות במלאכה. "לא האמנתי שהפעילות שלנו תתפשט בצורה כזו, אני מופתעת", מודה לנגר שבת. "בסופו של דבר, רוב המדינה חזרה לשגרה בזכות הבעלים שלנו, שנמצאים בחזית וגרמו לזה לקרות. אין לי ספק שכדי שהם יהיו חזקים, גם אנחנו בעורף צריכות להיות חזקות ולחזק אותם במערכה, ולשם כך לקבל מעטפת מהמדינה לצרכים שלנו כמשפחה".
המון נשים, אומרת לנגר שבת, הרגישו מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל מצוקות דומות, כאלה שגם היא עצמה חוותה ושגרמו לה כאמור להעלות את הפוסט בפייסבוק שממנו הכל התחיל. "אין אשת מילואימניק שתשאלי ושלא תגיד לך שבאיזושהי תקופה הרגישה שפופה", היא משוכנעת. "אני העליתי את הפוסט מתסכול. אצלי למשל הבן הקטן חווה רגרסיה, כי הוא מאוד מחובר לאבא שלו. היה בוכה מתוך שינה: 'אבא, אבא'. גם לי עצמי היו הרבה נקודות שבירה. למשל לפני כחודש הייתי חולה בשפעת.
ניסיתי לנהל הכל לבד, הרגשתי שאני ממש קורסת. אמרתי לבעלי: 'איפה אתה, חייבת אותך בבית עכשיו', והוא לא היה בבית, היה במילואים. יש המון סיטואציות יומיומיות כאלה, אבל אנחנו לא מתמסכנות. אנחנו נשים מאוד חזקות, מאוד גאות, מאוד מעריכות את הבעלים שלנו - רק מאוד חשוב לנו שיספרו גם אותנו וייתנו מענה לנשים ולמשפחות".
כיום הקשר בין הנשים מתנהל דרך חמש קבוצות וואטסאפ, קבוצת פייסבוק ועמוד אינסטגרם. "יש לנו סיפוק מאוד גדול מהעשייה הזאת", אומרת לנגר שבת. "אנחנו נפגשות עם כל מיני גורמים, נמצאות בוועדות בכנסת, מתנהלות מול צה"ל וגם מתנהלות מול השטח לגבי צרכים שמשתנים כל הזמן. אף אחת מאיתנו לא הכירה את השנייה לפני כן, וזה מה שמדהים. כמו כן, ניהול הפורום מאוד הרים והעצים את הנשים העוסקות בכך".
הצלחתן ליצור שינוי.
"כן, וזו תחושה מדהימה. אני ממש גאה בכל אחת שלוקחת חלק בדבר הזה. יצא לי להכיר חבורת נשים אלופות אחת־אחת. נוצרה פה חבורה שלדעתי גם אחרי המלחמה והמילואים תמשיך להיות בקשר עוד המון זמן".
אוכל, פינוקים ושידוכים
לפני 7 באוקטובר נהגה דנה גת, בלוגרית טיולים, לעדכן את 24 אלף עוקביה, בעיקר בטוויטר, על מסלולים, אטרקציות, מסעדות ויין. אבל בשבת השחורה הכל השתנה, ומהיום הראשון של המלחמה הדברים המהנים והמפנקים שבהם עסקה שינו כיוון והיא התמסרה להקמת חמ"ל מתנדבים. "באותה שבת קמתי כמו כולם למהומה בדרום, לחדירת המחבלים, לחטופים", מספרת גת, 33, מקיבוץ חוקוק.
"מיד התקשרתי לחבר הכי טוב שלי שגר בשדרות. הוא כבר היה אז בממ"ד עם הילדים וסכין מטבח להגנה עצמית. כל 10 דקות התקשרתי אליו לשאול אם הוא בסדר. באיזשהו שלב הבנתי שאני לא יכולה להתקשר אליו כל הזמן, כי הוא צריך להיות בקשב, וגם הסוללה שלו תיגמר. חשבתי איך אני בעצם יכולה לעזור, והבנתי שהכוח שלי הוא בעוקבים ובטראפיק שלי".
מה עשית?
"הודעתי שאני תורמת את הטראפיק שלי לטובת משפחות שמחפשות את היקירים שלהן. התחלתי לפרסם נעדרים שהיו בפסטיבל נובה. התחלתי לפרסם תמונות ושמות. לחלק מהמשפחות באמת הצלחנו לעזור ליצור קשר עם הילדים, וזה אחד הדברים שאני גאה בהם עד היום.
לקראת שבת בערב כבר הבנתי את המספר העצום של המפונים שעזבו בן רגע את הבית שלהם בלי כלום. פתחתי קבוצת וואטסאפ ולינק בפייסבוק, ובישרתי לעוקבים שממחר נתחיל לעזור למפוני הדרום. קראתי לקבוצה 'עוזרים לדרום להתאושש', ואז גם התחילו לפנות אליי מילואימניקים. שאלו אם גם הם יכולים לקבל עזרה".
בהתחלה גת הייתה בטוחה שהעזרה תסתכם, כדבריה, במשחות שיניים ושמפו, "אבל במהרה התחילו להגיע בקשות שונות של אנשים והבנתי שמדובר בהרבה מעבר. הצטרפו אליי כמה נשים מהקיבוץ ובמקביל הצטרפו לקבוצה מאות אנשים - שכיום כבר הפכו לאלפים - שרצו לעזור.
זה התפתח מהר מאוד. מאז עזרנו ליותר מ־50 אלף מפונים, גם בציוד וגם במציאת מגורים זמניים. היה לנו גם חמ"ל דירות. בנוסף עזרנו גם למילואימניקים רבים בציוד, אוכל, פינוקים, פרסום העסק שלהם, כשזה נעשה גם בעמוד הטיולים שלי וגם בקבוצות הוואטסאפ. אפילו פתחנו חמ"ל שידוכים, שהתחיל כחמ"ל שידוכים למילואימניקים והתפתח לכל מי שרוצה. יצאו משם גם זוגות".
בימים אלה, אומרת גת, "אנחנו עוזרים בעיקר לחיילים. יש עדיין כאלה שזקוקים לציוד, כמו ביגוד חם, תנורים, פינוקים, גרביים, תחתונים, מוצרי היגיינה. אלה דברים שמבקשים מאיתנו כל הזמן, ואנחנו עושים להם משלוחים. יש גם משפחות של פצועי צה"ל שביקשו מאיתנו עזרה. בחמ"ל שבחוקוק יש איתי עוד חמישה אנשים שמתפעלים הכל: מקבלים את הציוד, אורזים, שולחים.
יש לנו גם את המרכזייה של החמ"ל (8724*), הפועלת בימי ראשון עד חמישי בשעות 09:00־19:00, שבה פעילים עוד 30 איש. חיילים יכולים להתקשר למרכזייה ולהגיד מה הם צריכים. דבר נוסף שאנחנו מאוד מנסים לעזור בו כרגע הוא פרסום עסקים של מילואימניקים. גם מפונים עדיין מתקשרים אלינו. חלקם עדיין צריכים עזרה בסלי מזון, חיתולים, תמ"ל".
ומה קרה לתוכן המקורי של העמוד שלך?
"העמוד הפך להיות 'גם וגם', והעוקבים שלי אוהבים את זה. אני מפרסמת בעמוד דברים שקשורים לפעילות החמ"ל ועדיין גם מפרסמת מסעדות, ברים, בעיקר של מילואימניקים, וגם מקומות שהושפעו מהמלחמה. אני מנסה כמה שניתן לאזן בין הסיקורים לחמ"ל. כל ענף התיירות נפגע עכשיו, וזו אחת הסיבות שחשוב לי להמשיך לפרסם ולפרגן לכל העסקים שזקוקים עכשיו לפרגון הזה. אני מקווה לחזור בקרוב לעסוק בתחום התיירות באופן מלא. בינתיים יש עוד מילואימניקים שמבקשים עזרה, ואני לא מסוגלת לסרב".
יש בטח המון סיפוק מהעשייה הזאת.
"הייתי משתגעת במלחמה הזאת, אם הייתי מרגישה שאני לא תורמת. אני לא יכולה להיות עם סיירת גולני בקרב, אז לפחות אדאג שכל מה שהם מבקשים, יהיה להם. התחלתי את החמ"ל בפיג'מה עם הטלפון. לא תכננתי שזה יתפתח ככה, הייתי בטוחה שזה יהיה יום־יומיים, שאביא מברשות שיניים, ובטח לא האמנתי שאספק גם ציוד לחימה.
אני עדיין מופתעת מזה כל יום מחדש. אני מקבלת תגובות מאוד מפרגנות. מאז תחילת המלחמה אני נחשפת לצד הכי יפה של המדינה שלנו. כולם התגייסו לעזור, כולם מפרגנים, נותנים את כל כולם. יש ימים שאני נמצאת על סף דמעות מהעם המרגש שיש לנו".
יחד במסע השכול
כשפרצה המלחמה, הדבר הראשון שיעל שבח חשבה עליו היה האלמנות שהתווספו למעגל השכול. שבח, 38, אם לשישה ילדים, מחוות גלעד בשומרון, שכלה את בעלה הרב רזיאל שבח ז"ל בפיגוע ירי ב־2018, ולכן כבר הבינה את הכאב שעומד ללוות את האלמנות.
יחד עם מיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר ז"ל שנהרג בשנת 2014 במבצע צוק איתן, היא הקימה סיירת אלמנות ואלמנים, והפיצה זאת בקרב חברותיה ובקבוצות נוספות. ההיענות הייתה מרגשת: מעל 130 אלמנות ותיקות הגיעו מאז תחילת המלחמה לניחום אבלים.
"חשבתי שלפחות בהתחלה נוכל להסתכל בעיניים של האלמנה, לתפוס לה את היד, ואז אוטומטית נוצר איזשהו חיבור של הבנה, של אחווה", מסבירה שבח. "כשרזיאל נרצח, הייתה לנו שבעה מאוד המונית, שממנה אני זוכרת בעיקר את האלמנות שהגיעו לנחם אותי. הן אלה שהסתכלתי להן בעיניים והן אלה שהבינו אותי. עד היום הן חברות שלי ואנחנו יחד במסע הזה".
כמה ביקרתן מאז תחילת המלחמה?
"קיבלנו מידע על כ־200 משפחות. לכ־170 הצלחנו להגיע באופן אישי. ההקמה של הסיירת הזאת הגיעה כאמור בסופו של דבר מהמחשבה שכשאנחנו ישבנו שבעה ואלמנים ואלמנות באו לנחם אותנו, זה נתן לנו המון כוח. רצינו להעביר את הכוח הזה הלאה. אנחנו יודעים שאנשים שואבים כוח כשבא אליהם מישהו במעמד שווה להם".
לדבריה, הביקורים אורגנו ממש כמו מבצע: "בחודש הראשון בכל יום נסעתי לשניים־שלושה ניחומי אבלים ברחבי הארץ. זה היה 'המילואים' שלנו. כולנו הרגשנו שאנחנו מחפשים את הידיים והרגליים בתוך המלחמה שלנו, ועבורנו הסיירת הזאת הייתה אחת הדרכים למצוא את הנישה שלנו בעשייה במלחמה.
ידענו שלפחות במשהו אחד אנחנו יכולים להקל על הכאב. בזמן האחרון, ברוך השם, מבחינת הביקורים נהיה פחות צורך, כי יש פחות שבעות. אבל היו תקופות של פיקים פסיכיים. מי שיצרנו איתה קשר בשבעה ורוצה שנמשיך להיות איתה בקשר, אנחנו ממשיכים. באופן אישי אני נמצאת בקשר עם כ־15 אלמנות".
דבר שמאוד מאפיין את עולם השכול, אומרת שבח, הוא "שמצד אחד אישה נזרקת לעולם החדש הזה ואומרת לעצמה 'בואי נלמד אותו ואיך אני מתמרנת את החיים שלי בתוכו', אבל מצד שני יש הדיפה, אי־רצון להיות חלק מזה.
אתן דוגמה: במקביל לסיירת אלמנות ואלמנים, פתחתי במסגרת עמותת 'משפחה אחת' קהילה בשם 'אחיות בדם'. זו קהילה של קבוצות קטנות של אלמנות טריות באותו סטטוס. למשל אלמנות ללא ילדים, אלמנות ללא טבעת, אלמנות עם ילדים בוגרים. אלה קבוצות וואטסאפ תחת ניהול של אלמנה ותיקה שיש לה ניסיון בהנחיית קבוצות.
עצם הסטטוס המשותף של הנמצאות בקבוצה מעניק תמיכה. לאחרונה דיברתי עם אלמנה ושאלתי אותה אם היא רוצה להיכנס ל'אחיות בדם'. היא אמרה שהיא תיכנס לקבוצה, אבל חשוב לה שבשם הקבוצה לא תופיע המילה אלמנה".
אילו מבין המקרים שפגשת ריגשו אותך במיוחד?
"כל מקרה הוא מאוד מרגש, מטלטל בעיקר, כל פעם זה משהו אחר. המפגש הכי מרגש שהיה לי עם מישהי והוכיח לי שאני בכיוון הנכון היה מפגש עם אלמנה שסיפרה שהיא נמצאת בנקודה שכל מה שהיא רוצה זה למות, ואז הוסיפה: 'אבל כשאני רואה אותך, אני מאמינה שכנראה בסוף יהיה בסדר. אני רואה שאחרי שש שנים יש לך כוח לבוא לנחם אותי, את נראית מאוד יפה, את מחייכת, את מגדלת ילדים, וזה נותן כוח'.
פעמים רבות אלמנות גם מבקשות ממני ייעוץ, איך למשל לדבר עם החמים והחמיות, או איך לתווך אפילו להורים שלהן את המצב החדש ואת מה שהן מרגישות".
הן מתייעצות גם לגבי גידול הילדים?
"זו לא התייעצות, אלא השאלה היא יותר 'איך את עשית את זה, איך את הצלחת? יש לך שישה ילדים, איך את מסתדרת?'. זה קודם כל לשמוע ממישהי שחוותה זאת איך היא עשתה זאת. זה לא אומר שאותה אלמנה תעשה אותו הדבר, אבל עבורה זה לפחות לשמוע, לדעת שזה אפשרי".
בין היתר, הגיעה שבח לנחם בקיבוץ שפיים, לשם פונתה קהילת כפר עזה. "שם היה לי הכי קשה להתמודד", היא מודה. "היו שם במקביל כמה וכמה מקרים, וכל מקרה לא פשוט. היו סיפורים מאוד קשים".
לדבריה, אלמנות רבות מהמלחמה נמצאות עכשיו בשלב שבו "התובנה נופלת" ונמצאות קרוב יותר למקום של קבלת המצב. "דווקא ההבנה הזו יוצרת תחושה של בדידות גדולה וצריכים במהלכה הרבה תמיכה וחיבוק", היא מסבירה.
איזה סיפוק את שואבת מזה?
"לפעמים אני מרגישה שאני עושה זאת הרבה יותר בשבילי מאשר בשבילן. עצם הידיעה שמתוך המשבר שלי אני יכולה להנחות מישהי שעוברת עכשיו את הדרך שאני עברתי ולסייע לה - נותן לי המון כוח. כמו כן, זו הידיעה שגם אני תורמת משהו לדבר הגדול הזה".