בשנים האחרונות השיח הציבורי סביב המשטרה רווי ביקורת. אבל ב־7 באוקטובר המשטרה התייצבה ראשונה מול האיומים והגנה בגופה על האזרחים. "יש לי תקווה שאמון הציבור בנו עלה", אומרת רפ"ק מורן טדגי, קצינת אג"ם בתחנת ערוער, שפיקדה על הקרבות באופקים. "יש לי תקווה שעכשיו הציבור יידע שאנחנו ארגון שיודע להתמודד עם הכל, גם עם ביקורת, גם עם הפרות סדר וגם עם אירועי ביטחון לאומי".
בשקט ומתחת לראדר: העימות שעלול להוביל לפיצוץ בבית המשפט העליון | אברהם בלוך
בניגוד לדעה שסינוואר לא רוצה עסקה - זה מה שקורה באמת בעזה | ג'קי חוגי
נשים רבות לקחו חלק בתפקידים מבצעיים במשטרה ובמג"ב, עוד הרבה לפני המלחמה, אבל מאז 7 באוקטובר הוכח באופן חד־משמעי כי מקומן שם, בלחימה, בהובלה, בהנהגה. "במלחמה הנשים הוכיחו שתקרת הזכוכית ששמו מעלינו מעולם לא הייתה קיימת", אומרת טדגי.
"כל הזמן הנשים היו בחזית, אבל לא נתנו להן את הזרקור", מוסיפה רפ"ק מאלי שושנה, קצינת מתנדבים של מרחב לכיש שפיקדה על תחנת שדרות בקרב הקשה. "נכון שנשים צעירות יהיו אמהות, אבל גם אמהות הן לוחמות. אני אם חד־הורית, ואני עושה הכל. אז אל תזלזלו בנו, זה כל מה שאני מבקשת".
גם רפ"ק שפרה בוכריס, מפקדת יחידת סיירות מג"ב דרום שחילצה עשרות רבות מרעים, אומרת: "אומץ הוא לא עניין מגדרי. המלחמה הזאת תגרום גם לנשים וגם לגברים להאמין שזה אפשרי לכל אישה לקחת חלק בלחימה. הנשים היו שם כבר לפני, הטנקיסטיות, הטייסות, הרבש"ציות, אבל עכשיו כביכול אנשים מבינים שזה אפשרי גם בעת מלחמה. האם יקומו האנשים ויצקצקו בעתיד? תמיד. תמיד נצטרך להוכיח את עצמנו, וזה לא משנה אם זה בלוחמה או בתפקיד מנכ"לית".
השגרה היומיומית של רפ"ק מורן טדגי, בתחנת ערוער, דרמטית כבדרך קבע. אבל איש לא הכין אותה להחלטה האחת שתקבל בבוקר שמחת תורה. באותו הבוקר, בשכונת השוטרים באופקים שם מתגוררת מורן עם בת זוגה וילדיה, היא התעוררה למשמע ההתרעות על מטח לכיוון תל אביב.
"ישר אחרי זה התחילו האזעקות באופקים", היא משחזרת. "הדלקתי את מכשיר הקשר שיש לי בבית על הגל של אופקים, מתוך סקרנות בהתחלה, כדי לדעת מה קורה, איפה הייתה נפילה ואם צריך עזרה. אבל אז אני שומעת שוטרים מדווחים שהם במרדף אחרי מחבלים. אני שומעת על שוטרים שנפגעים ונהרגים".
את זוכרת את הקול הראשון בקשר?
"אני זוכרת את המילים 'נתקלנו. נתקלנו. מחבלים'. בינתיים גם בגזרה שאני מופקדת עליה מתחיל ירי רקטות. והרי הגזרה שלי מאופיינת במגורים בפזורה, בשטח, אין להם מבנים ממוגנים. אז אני במקביל מתחילה לתפעל את התחנה אצלי, מבקשת מקצין תורן למשוך עוד ומקפיצה קצינים ושוטרים לתחנה".
באותם הרגעים מתקבלת הפקודה "פרש פלשת" ממפקד המחוז. "זו פקודה שאנחנו מתכוננים אליה במשך שנים", היא מסבירה. "המשמעות שלה היא מוכנות לחדירה מהאוויר, מהקרקע ומהים, כולל חטיפות. המטרה של הפקודה היא לפרוש קו הגנה. בזכותה, אלפי תושבים במדינה ניצלו. הרי המטרה שלהם הייתה להגיע לבאר שבע, קריית גת, ראשון לציון, תל אביב, ובזכות הלחימה של השוטרים ופריסת המחסומים, מנענו מהם להתקדם עוד קדימה. בצומת יד מרדכי לדוגמה, תוך 60 שניות מרגע הקמת המחסום הגיעו שמונה מחבלים על אופנועים".
ובשלב הזה את בעצמך מקבלת החלטה.
"נכון. לעלות על מדים, אבל פה אני גם נעצרת. בת הזוג שלי לא נותנת לי לצאת, מתוך דאגה כמובן. היא אומרת לי 'תביני רגע את התמונה ואז תצאי'. אחרי איזה 20 דקות, כשבינתיים אני ממשיכה להוציא הנחיות מרחוק, אני פשוט אומרת לה 'אל תעצרי אותי. אני יוצאת'. אני לא יכולה להגיד לך שלא פחדתי. פחדתי מאוד אפילו. הרגליים השתתקו. רק אמרתי שלבד אני לא יוצאת והתקשרתי לבלש מהתחנה כדי שיבוא איתי. שמתי על עצמי שכפ"ץ, דרכתי את הנשק ויצאתי".
לאחר שיצאה מהבית, הבינה טדגי כי המקום שממנו פרקו המחבלים והחלו במסע ההרג שלהם נמצא למעשה במרחק קצר משכונת השוטרים. בדרכם לתחנה על מנת להצטייד בציוד נוסף, טדגי והבלש שאיתה מבינים שהם קרובים לאירוע. "זאת גם החלטה", אומרת טדגי, "זאת הייתה שאלה אם לנסוע לתחנה ולהתמגן או להגיב לאירוע. בחרתי להגיב לאירוע. זאת יכולה הייתה להיות גם החלטה מסוכנת, אבל לא באמת הבנו את סדרי הגודל".
הזירה הראשונה שאליה היא הגיעה הייתה ביתם של דוד אדרי ז"ל, ורחל אשתו, זוג ששבה מדינה כולה בסיפורם האישי. שעה בודדה לפני שטדגי ואני משוחחות על השעות הקשות מחוץ לביתם, דוד נפטר. משפחתו העידה כי אירועי 7 באוקטובר לא עזבו אותו.
"כשאני מגיעה לזירה, אני מבינה שכבר שלושה שוטרים נרצחו ומפקד התחנה נפצע", משחזרת טדגי, "תמונת המצב הראשונית הייתה שארבעה מחבלים מתבצרים בבית עם בני ערובה (בהמשך התברר כי מדובר בחמישה מחבלים - מ"ב).
תפסתי פיקוד ותוך רגע קיבלנו מכת אש, שלא מביישת מלחמה. בשלב הזה עפתי אחורה, ושאלתי את עצמי לאן יצאתי. נתתי הנחיה להשיב אש, קיבלנו אש בחזרה, וקצין ושוטר נפצעים. אנחנו מחלצים לאחור תחת אש ופשוט מקפיאים מצב, כפי שנהוג באירוע של בני ערובה, כדי לא לסכן אותם, עד להגעה של כוח טקטי מיומן".
מה קרה אחר כך?
"בדיוק הגיע מפקד המרחב המיועד, תנ"צ אפי שימן. הוא הגיע על אזרחי והעברתי לו תמונת מצב. תוך כדי לחימה מגיע אליי אזרח שאומר לי שיש עוד ארבעה בני ערובה ברחוב מקביל ומפקד המרחב ביקש ממני לקחת כמה שוטרים ולתפוס פיקוד בזירה השנייה. דילגנו בזהירות לעבר היעד, עד שהבנו באיזה בית מדובר.
שאלתי את עצמי איך נכון לתקוף, הרי יש בני ערובה, מחבלים, הכל צפוף. אז יצאתי לסריקה סביב הבית כדי לראות מזווית נוספת, והבנו שהמחבלים מסתתרים בחצר האחורית ביחידת דיור. אבל פה גם נפל לי האסימון. עצרתי וחייגתי לילדים. רציתי לשמוע אותם ולהגיד להם שאני אוהבת אותם ושאמא שומרת על עצמה".
ואולי זאת גבורה נשית, להילחם בחזית ולהתקשר לילדים בעורף בו־זמנית?
"פה פשוט התחלתי להבין את גודל האירוע וחשבתי שזהו, שמשהו חלילה יכול לקרות, ולכן הייתי חייבת לדבר איתם. ראינו כבר את בעל הבית שרוע ללא רוח חיים, זרוק מעבר לחלון. איגפנו את הבית משני הכיוונים והצלחנו להוציא את בני המשפחה בשלום. ואז הנחיתי לתת אש לגירוי. כי המחבלים עוד הסתתרו וחיכו להפתיע אותנו".
זה עזר?
"כן. המחבלים התחילו לירות לכיוון שלנו. ביצענו שוב ירי וקיבלנו מכת אש. קצין ועוד כמה שוטרים נפצעו, גם אני קיבלתי רסיס רימון בפנים. נתתי הנחיה לסגת אחורה על מנת להתארגן מחדש".
לאחר מכן טדגי מחליטה להיכנס שוב. הפעם הכוח מאגף את הבית מכל צדדיו. האתגר המרכזי היה למנוע ירי דו־צדדי. בשלב מסוים הצטרפו חיילים מבה"ד 1, "זאת הייתה הפעם הראשונה שאנחנו בכלל מפקדים על הצבא", מסבירה טדגי. ואז, באחת ממכות האש הכוח הצליח לפגוע בשני מחבלים ובהמשך גם במחבל הנוסף. במקום שבו המחבלים הסתתרו התגלו לבנות חבלה ואמצעי לחימה רבים נוספים, מתארת טדגי, "היה להם פתק עם השעה 9:45. הם בעצם רצו להגיע בשעה הזאת לבית הכנסת הסמוך ולבצע שם טבח".
"אחרי זה איגדתי את הקצינים, ביצענו ארגון מחדש של הזירה וחזרנו לזירה הקודמת של דוד ורחל", ממשיכה לספר, "בשלב הזה גם תפסתי פיקוד על כל העיר אופקים בהנחיה של מפקד המרחב, ויחד עם כוחות נוספים הגבנו לעשרות אירועים ברחבי העיר. במשך 48 שעות רצוף עבדתי באופקים. רק אחר כך חזרתי לתחנה שלי".
אלה היו 48 שעות קשות של לחימה עיקשת ובשורות מרות על אובדן חברים. "את רואה שוטרים שבורים, בוכים מולך, אבל כולם יודעים שאסור לנו להישבר", משתפת טדגי. "אני בן אדם מאוד אופטימי, ואני ידעתי שנצליח לבלום אותם. אני חושבת שכמשטרה עמדנו במבחן בצורה יוצאת דופן, והגיבורים האמיתיים הם לא אנחנו, אלא אלה שכבר לא פה, שבאמת ראויים לתואר הזה".
ב־7 באוקטובר, בשעה 6:20, הגיעה רפ"ק מאלי שושנה לתחנת המשטרה בשדרות. רק חודש לפני כן נכנסה לתפקידה החדש כקצינת מתנדבים של מרחב לכיש, כשהיא מעידה בעצמה שלאחר 30 שנות שירות, ביקשה לה תפקיד רגוע יותר. לתחנת המשטרה בשדרות הגיעה כחלק מתורנות חג שאמורה הייתה להיות שגרתית. "בחגים אנחנו נותנים משמרת לתחנות הקטנות יותר כדי לתת להן אוויר".
תשע דקות בלבד חלפו מאז שנכנסה לתחנה, כדי לשמש כמפקדת התחנה במהלך החג, ועד שחייה וחיי המדינה ישתנו לחלוטין. עם הישמע האזעקות, נכנס צוות התחנה לממ"ד וחיכה לשמוע על זירות נפילה שאליהן יש לצאת. חלפו עוד מספר דקות והתברר שהם ניצבים בפני תרחיש שונה לגמרי.
"קיבלנו בקשר ידיעה שוואן לבן נחטף מחוף זיקים על ידי מחבלים", היא משחזרת. "באותו הרגע מפקד המחוז הכריז על הפקודה 'פרש פלשת'. זו פקודה שמורה על סגירה אוטומטית, הרמטית, באמצעות מחסומים בכל רחבי המחוז ובמקומות אסטרטגיים. פה הבנו שאנחנו נכנסים לאירוע שונה, זה כבר אירוע פח"ע ולא רק ירי טילים".
כולנו זוכרים את הרגע שבו ראינו את הסרטון הראשון עם הטנדר הלבן משדרות, אבל שושנה ראתה אותו בלייב: "ראיתי טנדר לבן פתוח, עליו חמישה־שישה חמאסניקים עם נשקים ארוכי טווח ובנדנות לבנות על הראש". המחבלים ירו טיל RPG לכיוון התחנה, ושושנה צעקה לכולם לרוץ לגג.
"מבחינה אסטרטגית זה גם מקום שאנחנו יכולים למצוא בו מחסה וגם מקום להתקפה", היא מסבירה. "יחד איתי היו עוד חמישה שוטרים ושוטרת. היינו שבעה על הגג. בנוסף אלינו, היו עוד שני שוטרים בחזית התחנה. אחד מהם יצא החוצה לזירת נפילה וחזר לאחר מכן לנסות להציל אותנו ונפל בתוך התחנה, ושוטר נוסף שנשאר בחזית התחנה ונפל כבר בירי הראשון".
מרגע זה מתחילות שעות ארוכות של קרב, בהן כ־26 מחבלים מקיפים את התחנה, נכנסים אליה ואף עולים לגג. היום, בראייה לאחור, שושנה מבינה שהקרב בתחנה מנע כנראה רצח נוסף, "אם המחשבה שלהם הייתה לצאת לאיזשהו מסע הרג ברחבי העיר, הירי שלנו מלמעלה גרם להם להתכנס לתוך התחנה".
באותם רגעים את מבינה שאת בקרב בלימה ושכוח נוסף לא יסייע?
"לא. עליתי בקשר ואמרתי לכולם 'תעזבו את כל מה שאתם עושים, תגיעו לתחנה, אנחנו תחת אש, אין לנו תחמושת ויש איתנו מחבלים בתוך התחנה ועל הגג'".
אך בינתיים, גל שני של מחבלים מגיע וגם איתם מתנהל קרב ירי, שושנה ממשיכה לדווח בקשר שבכוח יש כבר פצועים: "הם אומרים לנו שהעזרה בדרך. ואז פתאום החבר'ה שלי צועקים לי 'מאלי. רימון'. אני מסתכלת בין הרגליים ואני רואה רימון שחור, חי, מוציא עשן. הרמתי אותו וזרקתי אותו לעבר גרם המדרגות, דרך החלון. הוא התפוצץ על שני המחבלים שהיו שם והרג אותם. היינו באופוריה לרגע. לא ידענו שזו רק ההתחלה".
הזמן חולף, הקרבות העזים נמשכים, והמחבלים פוגעים בדודי המים שנמצאים על הגג ויוצרים שלולית גדולה. גם שושנה נפגעת, בזמן שהיא מנהלת קרב יריות עם שני מחבלים ומצליחה לחסל אותם. היא נופלת לאחר מכן ומתבוססת בדמה בשלולית המים. מבין השבעה שעלו לגג, ארבעה שוטרים פצועים בשלב זה, ושניים מתים.
שוב המחבלים עולים על הגג, ושושנה הפצועה מנסה להעמיד פני מתה. אלא שהשלולית מסביבה גורמת לה לרעוד מקור. "הגוף שלי רעד בלי שליטה", היא משחזרת, "אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לרעוד, אז דפקתי את הברך שלי בקיר כדי שהנשימה תיעתק מהכאב. היא נעתקה לכמה שניות, ניסיתי לעצור עוד את הנשימה, והקולות נעלמו. אז, התברר שהשוטר שנשאר על הגג ניהל קרב עם המחבל והוריד אותו".
שבע שעות לחימה חלפו מאז שעלו על הגג. לפתע נשמעו שוב קולות, שושנה לא הייתה בטוחה באיזו שפה הם והבינה שכל החלטה שלה תכריע לחיים או למוות. "אמרתי לעצמי שאם אני מסתובבת עכשיו, והם לא שלנו, אז הם הורגים אותי", היא מתארת. "אבל אם הם כן שלנו, ואני לא אסתובב, אז הם יחשבו שאני מתה ולא יפנו אותי. לקחתי את הצ'אנס, הרמתי את היד והם צעקו 'היא חיה! היא חיה'. מתברר שהיו ארבעה לוחמי ימ"מ על הגג, שניים מהם אבטחו את גרמי המדרגות, ושניים מהם באו לחלץ אותנו".
כששושנה מגיעה לבית החולים, היא רואה את אחד השוטרים שלה מתחנת אשקלון, ולמראה דמעותיו היא מבינה שכבר חשבו שהיא לא בין החיים. רק מבית החולים היא תבין מה התחולל באותן שעות קשות במקומות אחרים ובתחנה עצמה: "ארבעה לוחמי ימ"מ עלו לגג על ידי כבאית אש עם מנוף והורידו אותנו תחת אש, כששאר לוחמי היחידה נלחמים בתוך התחנה ומרתקים את שאר המחבלים. אחרי כמעט 20 שעות לחימה, ואחרי שהוציאו את גופות השוטרים, מפקד המחוז החליט להקריס את התחנה על המחבלים.
ביום הזה איבדנו עשרה שוטרים ושוטרת רק בתחנה, מחיר יקר מאוד. שוטרים שהגיעו מהבית, שלא ידעו שהם באים למלכודת אש, שנלחמו, שלא ויתרו. גם חמישה חודשים אחרי זה בלתי ניתן לעיכול או להסבר.
אני שואלת למה אני בחיים? הרי במרחק צעד אחד ממני היו השוטרים שלי שנהרגו. אין לי איך להסביר את זה. אני כל יום מחדש מתעוררת ואומרת תודה רבה על עוד יום בעולם שלנו. אני מנשקת את הבן שלי ומודה לאלוהים שאני יכולה לעשות את זה".
למרות פציעותיה, למחרת כבר שבה לעבודה: “אנחנו במלחמה, והחברים שלי עובדים סביב השעון, ולהחזיק טלפון או לשמוע מכשיר קשר או לתת משמרת לילה אני יכולה, ולכן זה מה שעשיתי".
רפ"ק שפרה בוכריס, מפקדת יחידת סיירות מג"ב דרום, התגייסה למג"ב ב־1997. "האמת שלא כיוונתי למג"ב, לא הכרתי את לוחמות מג"ב, זה היה מאוד חדש אז", היא נזכרת. "זה היה המחזור השלישי של לוחמות, הם אפילו היו בלחץ על הסידן שלנו והביאו לנו כל בוקר גבינות, עשו לנו כל הזמן בדיקות של שברי מאמץ. אני פשוט רציתי את השירות הכי קרבי ומאז אני שם".
כשאני שואלת אותה מה לילדה מבית אל ומג"ב, היא משיבה שזה בא מאביה: "הוא היה צנחן גאה, זה היה משהו שהוא חי אותו. הוא היה רופא ביומיום אבל הוא עשה המון מילואים".
ב־7 באוקטובר, בשבע בבוקר, בוכריס עוד ישנה במיטתה. 6 דקות לאחר מכן כבר קיבלה הודעה שמורה על הקפצה של כל מג"ב דרום לאירוע משולב של חדירת מחבלים וירי טילים. "הבנתי מההודעה שזה אירוע יחסית חריג אבל לא הבנתי את העוצמה עדיין", היא מספרת. "חשבתי שזה משהו שאנחנו ערוכים לו, לא הייתה בי תחושת פחד או משהו כזה, מבחינתי בשביל זה התגייסנו והתאמנו".
את מעירה את בעלך והילדים להגיד להם שאת הולכת?
"עוד לפני שאני מעירה את בעלי, מתקשרת אליי המפק"צית שלי, היא תושבת אופקים. היא מספרת לי שבן הזוג שלה, שהוא שוטר, נפגע מירי ושהם לא יכולים לצאת כי יש ירי ברחוב. אני נהגת אמבולנס וחובשת של איחוד הצלה ושל מד"א, אז אני מבקשת ממנה שתצלם לי את הפציעה שלו כדי שאני אגיד לה מה לעשות. אני רואה שיש הרבה דם ושנדרשים תפרים, אבל לא נדרש חוסם עורקים. אני אומרת לה מה לעשות, ואז מעירה את בעלי. אומרת שאני יוצאת ושיש אירוע יחסית חריג".
לאן את נוסעת?
"אנחנו, הסגל של היחידה, נסענו לבאר שבע. המשימה של היחידה שלי זה ביטחון שוטף בעיר באר שבע. אבל באותה פקודה שניתנה לאירוע הזה לא היה לי תפקיד מוגדר. כלומר לא הייתי אמורה לצאת לחסום כבישים או לעשות סיורי ציר. לכן הגענו לבאר שבע, שמנו אפודים, לקחנו כלי נשק והתחלנו לרוץ בין זירות נפילה בעיר יחד עם התחנה. זה גם היה חריג, כמות הנפילות בעיר וההבנה שכיפת ברזל לא מספיקה ליירט הכל. אבל שוב, אני עדיין לא מבינה את האירוע בכללותו".
לפתע מתקבל דיווח על קצין ממג"ב דרום, שנפצע באזור רעים וזקוק לחילוץ. "מדובר בבחור לוחם, גיבור", אומרת בוכריס, "זה היה נשמע קצת מדאיג. הסגן שלי, פקד רם עמרני, אמר לי 'בואי נלך לחלץ אותו'. אמרתי ללוחם שישלח לנו מיקום, וראיתי שייקח לנו 50 דקות להגיע אליו. אמרתי לסגן שלי 'בטוח יחלצו אותו לפנינו'.
אבל הבנתי שכנראה יש שם איזושהי התרחשות, אז אמרתי טוב, השארתי צוות אחד של לוחמים בבאר שבע ויצאנו שני צוותים מצומצמים מאוד, בשני כלי רכב, שהם לא רכבי שטח, לחלץ אותו. הסמב"ץ שלי, ברוך אביסהל, ואני ברכב אחד ויניב כהן, הרס"ר, יחד עם עמרני ברכב השני".
את הגופה הראשונה מזהה הכוח של בוכריס באזור מושב מסלול. "ראינו בחור מוטל על הכביש ההיקפי של המושב", היא מספרת. "אמרתי 'אולי אפשר לעזור לו', לא ידעתי שהוא הרוג. אנחנו באים להיכנס למושב כדי להיכנס לשביל גישה, והחבר'ה שם אומרים לי שאין מה לעזור לו, שזה ידוע, בטיפול.
אני זוכרת את הסמב"ץ שלי ואותי מסתכלים אחד על השני ואומרים 'כבוד המת לפחות. מה, אין זמן אפילו לכסות אותו?'. עדיין לא נפל לנו האסימון. אחרי זה הגענו לכניסה לפטיש. קיבלנו דיווח שיש אולי מחבלים בפטיש. סרקנו, היה שקט וחברנו לצוותים נוספים של מג"ב. אחד הקצינים אמר 'בואו ניסע דרך השטח', זאת אמירה שהצילה אותנו בדיעבד, כי כל מי שנסע בציר של 232 נורה ונהרג".
לאחר מכן הכוח מצליח לאתר את הלוחם ופצועים נוספים שהיו איתו. הם חוברים אליהם ומלווים אותם החוצה. בוכריס קובעת עם מד"א בכניסה לפטיש, אלא שמד"א לא מגיעים: "אני מתעצבנת, אני אומרת להם 'קבענו איתכם'.
הם אומרים לי להגיע לצומת גילת ושם אנחנו מעבירים אותם אליהם. רק אחר כך הבנתי שנהג שלהם נורה ונהרג, באותו רגע לא הבנתי למה הם לא מגיעים. האירועים האחרים לא היו ידועים לנו. גם לא הבנו עדיין מה האירוע ברעים בכלל".
מתי הבנתם?
"הגענו לתחנת דלק אורים. היו שם מלא אנשים. ניגש אליי אזרח לחלון של הרכב, הראה לי את הטלפון שלו עם מיקום ואמר לי 'חברה שלי נמצאת פה בשטח'. הוא הסביר לי שהייתה מסיבה עם אלפי אנשים ויש מחבלים בשטח, 'אנחנו פשוט ברחנו מהמסיבה לפה'. הוא הוסיף. אמרתי לו שאקפוץ לשם, הוא ביקש לבוא, סירבתי לאור הירי. עד היום אני לא יודעת אם חילצתי את החברה שלו, כי מאותו רגע התחילה סאגת חילוצים. המשימה מצאה אותי ולא אני מצאתי אותה, מה שנקרא".
איך חילצתם אותם?
"התחלנו לנסוע לפי מיקומים, ופשוט מלא חבר'ה יצאו אלינו, רצו בשדות. העמסנו אותם על הרכב, לקחנו אותם לתחנת הדלק וחזרנו. וככה הלוך ושוב, הלוך ושוב. הגענו לשיחים, לשוחות, לחממות של חקלאים, לרכבים. בחלק מהמקומות שהגענו אליהם לצערי האנשים כבר לא היו איתנו, בחלק מהמקומות הם היו פצועים. ככל שהתקדמנו לכיוון המסיבה ראינו את האכזריות שהייתה שם.
לקח לנו המון זמן להגיע למסיבה עצמה, כי כל הזמן איתרנו עוד אנשים ואספנו אותם. כשגילינו אנשים בחיים, זאת ממש הייתה שמחה גדולה. אני גם יכולה להגיד, אגב עם ישראל המדהים, באותו היום ראיתי אנשים שמנסים לברוח מהתופת אבל מוותרים אחד לשני בשביל לעלות אליי לרכב כי אין מקום לכולם, זה עד היום עושה לי צמרמורת".
בוכריס היא אמא לעשרה ילדים. האמהות שלה הפכה לסמל ולשיח ציבורי שאולי בכוחו לשנות את מעמד האישה. אנחנו מדברות על ההתמודדות הנפשית עם אירועי אותו היום, היא מסבירה לי שהיא אדם חזק אבל גם מספרת לי על רגע משבר אחד שהגיע כחודש לאחר מכן ולפתע כל קצות הסיפור שלה משתלבים זה בזה: "הייתי ברכב, בשיחת ועידה עם כל הקצינים של מג"ב דרום.
תוך כדי קיבלתי הודעה שיש לוחמת שנפצעה בירושלים והבת שלי משרתת בירושלים. שלחתי מיד הודעה לילדה, היא יודעת שהיא צריכה להגיב לי ישר, אבל לקח לה כמה שניות לחזור אליי. השניות האלה גמרו עליי, התפרקתי, התרסקתי. היא כתבה לי שהיא בסדר ושהלוחמת לא שרדה. זאת הייתה סמ״ש רוס אלישבע רוז איידה לובין ז"ל, נגמרתי מזה".