אלקנה כהן, קצין בקומנדו שלחם ב"חרבות ברזל", משיק ספר חדש, “מספר אישי 7.10.23", שנכתב בין הקרבות בעזה ומגולל את סיפור המלחמה מנקודת מבטו. בראיון הוא מספר על הסיטואציות המורכבות מול מחבלים, על האתגר של החזרה לשגרה כשגם אשתו מילואימניקית שגויסה בעצמה, על הצורך לתעד ועל סגירת המעגל המשפחתית שהובילה אותו לעבד את החוויות לספר.
החיסול המשמעותי מאז קאסם סולימאני: כל מה שאפשר לספר על התקיפה החריגה
"למה אזרחי ישראל?": החזרה שנתניהו לא רצה שתראו, כספית לא נותר אדיש
"כשיצאנו מעזה הבנתי שמבחינתי יש לנו כרגע שתי משימות: המשימה העיקרית היא ליצור את האחדות בעם ואולי ‘לתת’ קצת מעזה לכל מי שבעורף כי רק מי שהיה בעזה יודע אילו עוצמות יש לנו ביחד. המשימה השנייה היא לחזור לשגרה, מתוך הבנה שרק כך נוכל ליצור מציאות נורמלית", אומר סרן (במיל’) אלקנה (קונו) כהן (27), קצין קומנדו שלחם תחת חטיבה 551 בצפון רצועת עזה וחזר לאחרונה הביתה.
“ניסיתי לחיות את התיאוריה הזו אבל אני מבין שזה לא פשוט עבורי, לא במישור האישי ולא במישור הלאומי. כסטודנט לתואר ראשון בנדל"ן ושמאות מקרקעין באוניברסיטת בר־אילן, לחזור מהמלחמה ולשבת מול חומר ולנסות להתחיל להבין אותו זה קשוח. עם כל הרצון ועם זה שאני רואה את החשיבות שבזה, קשה להתרכז.
שוחחתי לפני כמה ימים עם חבר שלי לתואר והוא אמר לי: ‘התקשרתי למפקדים שלי והתחננתי אליהם שיאפשרו לי לחזור להילחם בעזה כי פה אני לא מוצא את עצמי’. חשוב שיבינו את זה, עברנו הרבה מאוד וברוך השם הרבה מאיתנו בסדר, אבל בסוף יושבים כרגע אלפי לוחמים מול חומר לימודי, מנסים לחזור לשגרה ולעסקים וכלפי חוץ הם נראים בסדר – אבל בפנים באמת קשה.
גם במישור הלאומי אתה רואה שהחברה הישראלית מתקשה לחזור לשגרה. צריך לשמר את מה שהרגשנו בתחילת הלחימה, האחדות והעזרה ההדדית, ולא לחזור למה שהיה לפני ה־7 באוקטובר".
“סיפורו של עם ישראל"
אירועי ה־7 באוקטובר תפסו את כהן בבית חמיו וחמותו ברעננה. “בשעה 05:30 בבוקר אשתי שירן העירה אותי בפחד ואמרה לי: ‘אלקנה, היה לי סיוט נוראי, חלמתי שהיינו באיזה יישוב, מאות מחבלים רדפו אחרינו ולא הצלחת לירות בהם’", הוא משחזר. “הייתי עייף, נתתי לה חיבוק וחזרתי לישון.
שעה מאוחר יותר, בשעה 06:30 התעוררתי מהאזעקות ויחד עם האווירה במדינה שריחפה באוויר עוד בראש השנה הרגשתי שאנחנו נמצאים באיזה אירוע קריטי. זמן קצר אחרי זה שירן, שמשרתת גם במילואים ביחידת דובדבן, ואני אספנו ציוד ויצאנו יחד לכיוון היחידה.
כשהגענו ליחידה בסביבות 11:30 בבוקר אמרו לי שאין ציוד בשבילי כי הכל כבר נלקח. אז זכרתי שב’בית דובדבן’, מקום שנמצא ביחידה, יש בובת לוחם שלבושה במדים ובווסט, אז מבלי שאף אחד ישים לב לקחתי את הציוד שהיה על הבובה והצטרפתי לצוות המקורי שלי".
כהן לקח חלק בין היתר בכיבוש בית הספר בבית חאנון, בפיצוץ פירים בבית לאהיא ובחשיפת מודיעין בג’באליה. “נכנסנו לעזה כשלושה שבועות אחרי פרוץ המלחמה והיינו שם כחמישה חודשים", הוא מספר. “לחימה זה לא רק יריות 24/7 אלא יש הרבה מעבר. יש שגרה ויש גם צחוקים. יש חוויות של אחדות מדהימה בין הלוחמים, חוויות של עוצמות ומצד שני חברים מפלוגה צמודה אלינו נהרגים 20 מטר מאיתנו ויכולנו למות שם. זה מכלול גדול של סיטואציות".
מה היו האתגרים שבהם נתקלתם בשטח?
“המחבלים משתמשים בצורה צינית במוסר שלנו. באחת הפעמים הגענו לבית, ראינו בובה של תינוק וכשחתכנו את הבובה מצאנו שם תחמושת. היה גם סיפור הזוי: בית ספר מלא באזרחים שהיינו צריכים לכבוש ולא רצינו להכניס את עצמנו לסיטואציה שבה האזרחים צמודים אלינו כי אז אני לא יכול להפריד בין מחבלים לאזרחים.
כרזנו וניסינו לפנות את בית הספר. הסתבר שהיו שם שומרים שמנעו בריחה של האזרחים מתוך בית הספר. אותם אזרחים הם אותם אנשים שתלו תמונות של שהידים בבתים שלהם והסתירו תחמושת בבתים. לצורך אותה סיטואציה הם אזרחים, גם כשהם תומכים ברצח יהודים ובירכו את הילדים שלהם שביצעו את הטבח. באחת הפעמים ראינו דרך הרחפן ילד בן 5 שמנסה לברוח ושומר שיורה לו כדור בראש, הורג אותו ומאיים על אמו של הילד שאם היא תיגש אליו אז הוא גם יהרוג אותה.
לאחר מכן היה ברור לנו שאת השומרים האלה אנחנו צריכים להרוג כדי להתחיל לפנות את בית הספר. ידענו גם על הרבה מאוד מחבלים שנמצאים בבית הספר. באחת הפעמים ראינו את אחד המחבלים יוצא מהגג. הוא יודע בדיוק איפה אנחנו אבל הוא יצא אלינו כשהוא מחזיק בידיים שלו תינוק. אחרי זה אותו מחבל יצא לגג כשהוא מוקף בנשים.
לשמחתנו אחת הנשים התכופפה וזזה קצת הצדה וזה הספיק לצלפים שלנו כדי לחסל את אותו מחבל, ומאותו רגע הצלחנו לזהות נחיל אזרחים שברחו מבית הספר. אתה חייב להבין את הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה: ראינו נכים שב’אורח פלא’ מבריאים, קמים ויורים עלינו, וזה שם אותנו כלוחמים במצב בעייתי: אתה רוצה לעזור לאנשים תמימים אבל חמאס מכריח אותנו להתייחס לאותם נכים כאל מחבלים.
ראינו אישה שמתקרבת לאחד הבניינים שלנו ומוציאה מהחצאית נשק ומתחילה לירות לעברנו. כשחיסלו אותה ראו שזה גבר עם פאה. זו סיטואציה סופר־מורכבת. בסוף הסיפור הזה הוא של כל מי שקיבל בשמחת תורה מספר אישי חדש, 7.10.23. בתמונה הגדולה זה סיפורו של עם ישראל".
“נמצאים ברגע היסטורי"
כהן נולד בירושלים וגדל בירוחם, הבכור מבין שבעה אחים ואחיות. את שירותו הצבאי החל ביחידת שלדג ולאחר מכן עבר ליחידת דובדבן, שם סיים מסלול. לאחר מכן יצא לקורס קצינים ושימש כמפקד צוות ביחידה ובבית ספר לקצינים. בתום השירות הצבאי עבר עם אשתו שירן להתגורר ברעננה, שם הקים עסק לאימוני ילדים ובני נוער, והחל להעביר הרצאות בנושא שירות משמעותי.
את הסיטואציות המורכבות מעזה שצוינו לעיל ושאר חוויות שעברו עליו ועל אחיו לנשק ריכז כהן בספר הביכורים שלו – “מספר אישי 7.10.23" (בהוצאת סלע מאיר) ובכותרת המשנה: “מלחמת עזה דרך עיניו של קצין בקומנדו הישראלי". “שמונה ימים מפרוץ המלחמה אמרו לנו שאנחנו יכולים לכתוב מכתבים הביתה", הוא אומר. “התחלתי לכתוב מכתב לאשתי ולמשפחה ותוך כדי כתיבה הבנתי שאנחנו עוברים המון חוויות ואני לא מספיק לעבד אותן ולהבין את מה שאנחנו עוברים, ואיכשהו הכתיבה מאוד סידרה לי את מה שעברנו.
בנוסף, כשכתבתי נפל לי האסימון שאנחנו נמצאים ברגע היסטורי, בדיוק כמו שמדברים על מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, משהו שהולך להשפיע על כל ההיסטוריה שלנו. הבנתי שאני חייב לתעד כמה שיותר, זה התחיל מזה שבהתחלה ניסיתי להשלים את הימים שפספסתי עד שהתחלתי לכתוב את המכתב הראשון ואז המשכתי בזמן אמת.
זה התחיל ממשהו שהיה מאוד נחמד עבורי אבל בנקודה מסוימת הפך למשהו מאתגר שהוא בגדר משימה. לאט־לאט הצלחתי לרדת יותר לפרטים ולחדד אותם. השתדלתי מאוד להעביר את מה שאנחנו חווים בשטח. כתבתי בכל רגע פנוי שהיה לי, לרוב בלילה כשכולם ישנים. בממוצע הפסדתי שלוש שעות כל לילה על כתיבה".
בשלב מסוים עבר כהן ממכתבים למחברות. “באחת השכונות בבית חאנון מצאתי מחברת עם כיתוב בערבית על הרצפה, וחשבתי שזו הזדמנות טובה עבורי לכתוב אז התחלתי לכתוב את הטיוטות למה שהפך בהמשך לספר", הוא אומר. “באחת הפעמים שמעתי ברדיו שחבר שלי נהרג, ויומיים לאחר מכן נודע לי שחבר נוסף שלי נהרג באותה היתקלות.
באותו רגע הרגשתי שאני לא מסוגל יותר, לא הצלחתי להתרכז בכלום. איבדתי מעל 30 חברים במלחמה. לא יכולתי לתפוס כמה חברים אפשר לאבד. כשכתבתי את כל הסיטואציה הרגשתי שזה ממש פורק ממני את כל הכאב הזה ומאפשר לי לחזור לעצמי. הכתיבה הצילה אותי".
איך ההרגשה להילחם כשגם אשתך במילואים?
“יש סיפור מצחיק. כשיצאנו יחד בפעם הראשונה להתרעננות, נכנסנו לבית וראינו ששכחנו את האורות ואת המזגן דלוקים במשך שבועיים. אתה חוזר ורואה את החשבון. היינו שנינו במילואים ויש בזה אתגר כפול: מצד אחד יש בזה יתרון מאוד גדול כי שירן ידעה כל הזמן איפה אני ויכולנו לדבר בטלפון האדום כל פעם. אבל מצד שני, לעומת חברים אחרים שנשותיהם נמצאות בבית וכשהן מצלצלות אז הם אומרים להן ‘אין מה לדאוג, הכל בסדר’, אצלנו זה אחרת: כשצלצלתי לשירן יום אחד היא אמרה לי: ‘אלקנה, הכל בסדר? ראיתי שהתפוצץ מטען לידכם ויש הרוגים’.
היו פעמים שהיא צלצלה אליי מבוהלת כי שמעה על הרוגים מהגדוד שלי, בגלל שהיא הייתה ביחידה היא הייתה מעודכנת ולכן מפלס הדאגה שלה היה גבוה וריאלי יותר. בגלל שהיא חשופה לכל כך הרבה מידע אז היא נמצאת בסטרס יותר גבוה אבל אני מאוד גאה בה ובחלקים המשמעותיים שהיא עשתה בתפקיד".
מתי התחלת לחשוב על זה בכיוון של ספר?
“סבי, סא"ל (בדימוס) יהודה כהן, לחם כצנחן במלחמת ששת הימים והייתה לו מצלמה שזוגתו, לימים סבתי, הביאה לו, והוא תיעד את המלחמה וכעבור שנים רבות הוציא ספר על המלחמה בשם ‘שישה ימים ומצלמה’. זה בנה אצלי תודעה היסטורית ואפשר לי לראות גם במהלך המלחמה את האפשרות לכתוב ולתעד את הדברים.
בצחוק אמרתי לסבא שלי: ‘סבא, מי היה מאמין שהספר שכתבת הוא על מלחמה של שישה ימים, אנחנו ביום ה־100 למלחמה שלנו’. אני חושב שעצם זה שסבא שלי כתב את הספר וגדלתי על הסיפורים שלו ועל מה שעבר עליו בקרב העניק לי את ההבנה ההיסטורית של חשיבותו של ספר כזה".
כיצד התאקלמת מחדש בחיים האזרחיים?
“בפעם הראשונה שיצאתי הביתה הייתה שקית זבל שהייתי צריך לזרוק, אז פתחתי את החלון וזרקתי ממנו את שקית הזבל. רק בדיעבד קלטתי שזרקתי שקית זבל לרחוב, מיד ירדתי, אספתי את השקית וזרקתי לפח. ככה חיינו בעזה יותר מחודשיים. כשאתה נכנס לבית אתה מסתכל לצדדים וחושד. צריך להתרגל לחזרה לשגרה באופן אמיתי".
עד כמה העובדה שגם אשתך חזרה ממילואים עוזרת לך לחזור לשגרה?
“אני לא יודע לתת לך תשובה. בנקודות מסוימות אני יכול להרגיש שזה יוצר רק אתגר, כי לפעמים נגיד אם אני מרגיש קצת אחרת אבל היא בתחושה של ‘גם אני הייתי במילואים, אז אתה מרגיש כמוני’ אבל זה לא כך. זו תקופה מאתגרת, גם זוגית וגם מנטלית, ואני חושב שבסוף אחרי כל כך הרבה זמן שלא חיינו ביחד צריכים ללמוד לאט־לאט לחזור מחדש לשגרה".
מה המסר שאתה רוצה להעביר בספר?
“היה לי רצון לנסות לחבר את האנשים לחוויות ולעוצמות שחווינו במלחמה. מלחמה היא לא רק הרגעים הכואבים ורגעי הקרב אלא גם שמחה, סיפוק, פחד וכל הרגשות מעורבבים בצורה הכי עוצמתית שיש.
זו קשת חוויות מטורפת. אני מקבל תגובות מאנשים מכל הקשת של החברה הישראלית, וממש חשוב לי שנצליח לעשות תהליך אמיתי וכן בעם שלנו, תהליך שדורש ויתורים מכל צד, שיח כן ובוגר, כזה שמוכן לפעמים לוותר על דברים בשביל להבין שהאחדות היא הערך העליון המשמעותי. אני חושב שהאויבים שלנו לימדו אותנו את זה בצורה הטובה ביותר: כשאנחנו מפולגים מפרקים אותנו, אבל כשאנחנו מאוחדים אף אחד לא יכול עלינו. הלוואי שנלמד מהדבר הזה".