"אני זוכר שאחת הבנות שלי אמרה בתקשורת שאיבדנו אמון ברשויות, אבל אני סירבתי להרגיש ככה. אפילו הפריע לי קצת שהיא אמרה את זה", הוא מודה בגילוי לב בראיון נרחב למוסף מעריב שיתפרסם ביום שישי, "חינכתי את הילדים שלי לשרת את המדינה ולתרום בכל דרך והאמנתי בהנהגה, במשטרה ובמערכת המשפט. כשהחלה הרפורמה המשפטית, לא הייתי מסוגל לקחת בה חלק, כי היא נראתה לי כמו הפרדה מלאכותית שנועדה לסמן לאיזה מחנה אתה שייך. חשבתי שהדעות של רוב העם דומות ושהמחאה מפלגת, קיצונית מדי, אפילו לא דמוקרטית. כשאנשים דיברו על האפשרות לעזוב את הארץ, התנגדתי נחרצות. אבא שלי הגיע לפה להפריח את השממה ולבנות את המדינה בעשר אצבעות, לא ייתכן שנשליך את הכל ונוותר על המפעל הנהדר הזה רק כי חלק מהעם איבד אמון ברשויות המדינה".
ואז יובל נהרג כשיצא למעשה גבורה ברוח החינוך שספג, ומשפחתו מצאה את עצמה במסע ייסורים אל חקר האמת על נסיבות מותו. "מיד אחרי שנודעו לנו פרטי האסון, עוד המשכתי להאמין שיחקרו אותו לעומק ויעמידו את האשם בהריגת בני לדין", אומר האב במרירות. "חשבתי שמדובר במעשה רשלנות מזעזע של אנשים פרטיים, לא של מדינה, ושיעשו הכל כדי לעשות צדק עם יובל. אבל אז ראינו איך מנסים לטייח, להסתיר, לטרטר ולהוסיף סבל על סבלנו. שמענו את התגובות של ראש הממשלה וחברי ממשלתו, וכל התמימות נעלמה. אז היום אני במקום אחר. פעם אמרתי, יש משטרה בישראל, היום אני אומר, גם המשטרה מובלת, או שהיא משתפת פעולה עם רוח המפקד. היום אני אומר, הצדק לא מונח על השולחן, צריך לחפש אותו, להיאבק עליו. לפני כן, אפילו בעקבות זוועות 7 באוקטובר, היה לי ברור שזו המדינה שלי, פה אני ומשפחתי צריכים להישאר, אין לנו אלטרנטיבה אחרת".
"אנחנו צריכים להישאר אבל לעשות תיקון מהיסוד. לא רק במערכת המשפט אלא גם במשטרה, ובמחלקה לחקירת שוטרים ובהתנהלות של ההנהגה הפוליטית. מה שקרה ליובל מתועד לפרטי פרטים בסרטון שעלה לרשתות והפך ויראלי. הכל מונח מול העיניים, ולמרות זאת מריצים אותנו מהמשטרה למח"ש, מגוף לגוף, ובכל מקום יש כשלים ותירוצים וניסיונות טיוח. לוקחים את הזמן, לא מקדמים את חקירת האירוע, וזה כואב ובעיקר לא נתפס, כי הצדק לאזרח הוא החוסן הלאומי שלנו, בסיס הקיום. מאז האסון הלב שלי נשבר כי איבדתי לא רק בן, אלא גם את האמון ברשויות המדינה".
"לא. מיד אחרי שהסרטון שתיעד את ההריגה התפרסם, האיש הזה לקח שני עורכי דין בכירים להגנתו ושני יועצי תקשורת. בשלב מסוים ההורים שלו העבירו לנו מסר שהם רוצים להיפגש ולבקש סליחה. אמרתי, 'אולי נדבר ביום כיפור, בטח לא עכשיו'. הסברנו שאנחנו מאוד-מאוד כועסים, כי במקום שנהיה בטקס הענקת אות גבורה ליובל שסיכן את חייו כדי להציל יהודים בפיגוע, אנחנו מתאבלים עליו והוא שוכב בקברו. אז המשפחה פרסמה מכתב פומבי וגם דרכו לא לקחה אחריות על המקרה".
התרעות פיקוד העורף