המשימה המורכבת של קציני בריאות הנפש בצה"ל: "עוזרים לחיילים לאסוף את השברים"

סרן אביה גאון עזבה תינוקת בת חצי שנה, סרן אמיתי גיורא מפונה מביתו בקיבוץ דן כבר חצי שנה, סגן עידו גביזון הוא בן דודתו של אלון אהל שנחטף לעזה, סרן רעות כהן הייתה בהיתקלות עם מחבלים, סרן נופר שעוני נכנסה לתפקיד תוך כדי מלחמה וסרן ליה קורן איבדה חבר בנובה.

כשאר חיילי צה”ל ואזרחי המדינה, צלקות המלחמה נצרבו גם בהם, אך הקב”נים של אוגדה 36 מותירים את הפצע האישי בצד על מנת לעשות הכל כדי לטפל בלוחמים שלה, כפי שהם עושים כבר שישה חודשים, על גדר הרצועה כשמעל רועמים התותחים, בעזה עצמה בין הקרבות ועתה בגבול הצפוני.

חשיבות החוסן והכשירות המנטלית מעולם לא הייתה משמעותית יותר, הם מבהירים, בעודם מטפלים, תרתי משמע, תחת אש. “במלחמה הבנו כמה התפקיד שלנו הכרחי”, אומרת סרן קורן. “באנו להיות קב”ני חטיבות בשביל הרגע הזה”, מוסיפה רס”ן גאון.

אנחנו נפגשים ביסוד המעלה. כמו בכל ביקור בצפון בחודשים הללו, הנוף הפסטורלי מתעתע. אל מול הפריחה מתנהלת מלחמה. “אוגדה 36 היא אוגדה צפונית שבמלחמת חרבות הברזל ירדה ללחימה בדרום ולתמרון בעזה”, מסבירה קב”נית האוגדה רס”ן גאון. “האוגדה התמודדה גם עם המלחמה בעזה ועכשיו היא מתמודדת גם עם משימת ההגנה בצפון. זה מעבר שיש בו הרבה מאוד אתגרים”.

קב”ני הקבע בצבא הם אוכלוסייה של חוזרי שירות. גם הם עצמם שירתו בתפקידים שונים בצבא, השתחררו, למדו עבודה סוציאלית והחליטו לשוב לצבא. “לכל אחד כאן יש גם צוות של קב”ני מילואים שעובדים איתנו מאז 7 באוקטובר ועד היום. חשוב להדגיש את זה, לא היינו יכולים להסתדר בלעדיהם.

תחושת השליחות ברורה למן הרגע הראשון בשיחה. כל אחת ואחד מהם מתארים מדוע החליטו לעלות על מדים פעם נוספת ולעסוק במשימה החשובה. “הצורך פה הוא גדול”, מדגישה כהן, “יש פה את כל סוגי האוכלוסייה עם כל סוגי ההתמודדויות, ולנו יש הזדמנות מקצועית להתנסות בכל הדבר הזה”.

“לגרות את הזיכרון”

בשנים האחרונות נושא ההתמודדות עם טראומה ותגובות קרב בצבא עבר מהפך, כפי שגורמים רבים מעידים. אין ספק שהאופן שבו אנחנו תופסים את תפקיד הקב”ן השתנה בשנים האחרונות, מהדמות שממנה מבקשים חיילים להשתחרר, אל הדמות שתעזור להם לשוב אל הקרב והתפקוד. “כשאני הייתי חיילת בשירות סדיר, לא הכרתי בכלל את הקב”ן”, מעידה סרן נופר שעוני, קב”נית חטיבה 188, “היום חיילים רוצים לפנות לקב”ן כדי לקבל כלים תמיכתיים. מעבר לטיפול קליני, אנחנו עורכים מיון ואבחון, עושים עבודה מערכתית מול החיילים, מול המפקדים שלהם”.

גאון: “התפקיד של הקב”ן הוא להיות איש טיפול בתוך מערכת מאוד גדולה. אנחנו לא רק יושבים בתוך קליניקה ומטפלים. אנחנו מדריכים מפקדים איך לאתר סימני מצוקה, איך לטפל טוב יותר בחיילים שלהם, אנחנו מעבירים להם הרצאות וסדנאות של מוכנות לחירום, מכשירים חיילים לטפל אחד בשני בתוך שטח הלחימה במצבים של תגובת קרב. אבל גם יוצאים החוצה כדי לעשות עבודה סוציאלית בעצם, עבודה מערכתית”.

“יש הבדל מאוד משמעותי בין העבודה שלנו בשגרה לבין המצב עכשיו”, מוסיפה סרן קורן, קב”נית חטיבת גולני. “זו המלחמה הראשונה שאני נמצאת בה כקב”נית, והבנתי עד כמה התפקיד שלנו משמעותי, עד כמה משמעותי זה להיות שם עבור החיילים ולהחזיר אותם לתפקוד, להחזיר אותם למשימה שלהם”.

כהן: “הגענו לחיילים בכל מקום שהם היו צריכים אותנו. היו קב”נים בתוך עזה, אמיתי (סרן גיורא) ביניהם, טיפלנו בהם בשטחי כינוס, על הגבול, כשהתותחים הפגיזו. כלומר, הטיפול במלחמה הוא ממש בשטח. אנחנו ממש מטפלים תחת אש”.

כבר ב־7 באוקטובר הגיע סרן אמיתי גיורא, היום סגן קב”נית האוגדה, ואז קב”ן חטיבה 188, לחיילים בדרום, כשנודע לו כי מתחוללת מלחמה. באותו הבוקר הוא התעורר על שפת הכנרת, בקמפינג משפחתי. “ב־6:30 כבר התחילו הוואטסאפים, השארתי את אשתי ואת הילד שלי בכנרת ופשוט נסעתי”, הוא משחזר. “ב־12 בצהריים כבר הייתי בצאלים. נסעתי בשטח השמדה. בדרך אמרו לי לעצור, אמרו לי שהחלק הבא לא מטוהר, הייתי בווידיאו עם רעות (סרן כהן) ואמרתי לה שאני חייב לנתק כי אני צריך להיות מרוכז. הייתי לבד באוטו”.

כהן: “תדמיינו את הסיטואציה, הוא יושב באוטו שלו עם קסדה ושכפ”צ, עוצר אותו מחסום, אומרים לו שיש מחבלים, והוא אומר להם שהוא נוסע בכל זאת כי יש חיילים שצריכים אותו”.

גיורא: “נסעתי בשביל החטיבה שלי. נסעתי, אפילו ברמה ההורית, לראות שיש להם את הכל, או אם הם צריכים עזרה במשהו, הכנה אחרונה, דיבור אחרון לפני. זה בעיקר לבוא ולראות את האנשים שאתה אוהב ומחובר אליהם”.

כהן: “כמו שקצין חימוש מגיע ובודק שהטנקים בסדר, וכמו שקצין רפואה מגיע ובודק שיש מספיק ציוד רפואי, אנחנו גם מגיעים כדי לראות בעיניים שלנו את המפקדים והחיילים רגע לפני שהם הולכים להילחם. שם המקום שלנו, זה משהו מאוד בלתי פורמלי, מאוד עמוק, מאוד רגשי”.

גאון: “קב”ני חטיבות הם חלק מהיחידה גם ברמה הרגשית וגם המקצועית. הם קציני מטה שנמצאים תחת חיל הרפואה, ומעבר למחויבות המקצועית שלהם, יש להם באמת גם מחויבות רגשית לאנשים ביחידה, לא רק כמטפלים אלא כקולגות, כחברים”.

ובאותו היום, כששערי הגיהינום נפתחו בדרום הארץ, הבינו קב”ני 36 שעליהם להגיע ללוחמים כמה שיותר מהר. “היה צורך להגיע לאנשים, מהחייל ועד המח”ט, לעזור לארגן את המחשבה, את המצב, ובין היתר גם לטפל. כבר ב־7 באוקטובר, קב”נים רבים נוספים הגיעו וטיפלו עוד באותו הערב. אחרי שהם עשו את כל העבודה המערכתית”, משחזרת גאון.

גיורא: “במוצאי שבת 7 באוקטובר, אחרי שהייתי בצהריים בצאלים עם גדוד 53 והחטיבה, נסעתי לג’וליס, שם הייתה הקדמית של החטיבה”.

גיורא: “אתה רוצה להביא את הבן אדם לתפקוד. אם אני יושב, אני מצמצם אותו. אני מוביל את השיחה לשאלות על מה הוא זוכר ומה הוא עשה. ואם יש מקומות שהוא רגע נתקע, אז אני משתהה איתו ושואל איתו עוד שאלה ועוד שאלה. אני בעצם רוצה לגרות את הזיכרון שלו, לייצר משך של רציפות הזיכרון”.

“לא יושבים במרפאות”

אחד העקרונות שמלווים את תחום בריאות הנפש בצבא הוא הרציפות התפקודית והמשימתיות. על כן, לוחמים מוכשרים לתת מענה נפשי ראשוני זה לזה. הפרוטוקול שעל פיו הם פועלים נקרא “יהלום”, שהמטרה שלו היא לייצר תקשורת קוגניטיבית, לצמצם בדידות וניתוק, ולבטל חוסר אונים דרך הפעלה יעילה והחזרה לתפקוד על המקום.

היום כל לוחם בהכשרה עובר הסמכה לבצע את הפרוטוקול הזה כדי שיוכל לטפל בחבר שלו בזמן אמת עוד בלחימה והוא מונע מצוקות נפשיות עתידיות ומאפשר ללוחמים להשלים את המשימה שלהם. “העקרונות של הדירקטיבה המקצועית של בריאות הנפש היא ראשי תיבות קמ”צ - קרבה, מיידיות, ציפייה”, מסבירה גאון.

"זה מה שמוביל אותנו מהקרב ועד העורף. זה אומר כמה שיותר קרוב לאירוע, אם זה בתוך עזה כמו שאמיתי ועוד רבים עשו, או שזה קורה ממש על הגדר בנפ”ח (נקודת פינוי חטיבתית) בבארי, כמו שרעות עשתה. כשטנק מגיע, נפתח הכבש, יורד חייל, מקבל טיפול ועולה חזרה לטנק”.

הם כולם מתארים כיצד טיפלו במכוניות שלהם, על הגבול, בעזה עצמה, לצד הכלים, רצו למיגוניות באמצע טיפול ועשו הכל רק כדי להגיע לחיילים. “אנחנו ממש לא יושבים במרפאות”, מדגישה שעוני.

גאון: “אנחנו עושים את כל זה כדי להגיע כמה שיותר קרוב לאירוע וכמה שיותר מהר. לפעמים אנחנו מדברים עם הורים שלא מצליחים להבין למה אנחנו שולחים את הבן שלהם חזרה לקרב כל כך מהר. וזה באמת משהו שקשה מאוד להבין. גם ברמה האישית זה יכול להיות קשה.

אבל מבחינה קלינית, הדירקטיבה אומרת שכשאנחנו מחזירים את החייל הכי מהר שאפשר לתפקיד שלו, למשמעות שלו, לזהות שלו ולחברים שלו, אנחנו מחזירים אותו למה שהוא אמור להיות. ושם אנחנו מבטלים את האשמה, את חוסר האונים, את הבושה. העקרונות הקליניים האלה שומרים עליהם, זה יכול לצמצם תחלואה נפשית ולכן אנחנו נשארים נאמנים לזה, גם כשזה מאוד קשה”.

לצד המענה הראשוני חשוב לומר כי מערך בריאות הנפש, שנמצא תחת אט״ל, אגף טכנולוגיה ואחזקה (כאשר חיל הרפואה תחתיו) כמובן רחב ומקיף יותר. “המעטפת הרחבה של בריאות הנפש לא מתחילה ונגמרת בקב”ן החטיבה”, אומרת רס”ן גאון. “זה הלב, אבל יש קווי סיוע, יש מרפאות של מומחים.

מערך בריאות הנפש גם פרוס בבתי החולים, אין חייל שמגיע לבית חולים ולא פוגש קב”ן. השרשרת מתחילה בתוך עזה לצורך העניין בין חייל לחייל, ממשיכה אחר כך בנפ”ח בארי לדוגמה עם קב”ן החטיבה, אחר כך יש פלוגות לתגובות קרב, אלה מרפאות שפזורות לאורך קו לבנון ולאורך רצועת עזה, אחר כך יש את המרכז לשיקום עורפי וכל שאר המעטפת. זו באמת שרשרת מאוד ארוכה של מענים”.

“סיטואציה כאוטית”

מלחמת חרבות ברזל אינה הפעם הראשונה שבה גדוד 77 מחטיבה 7 ניצב בקו הראשון מול האויב. זה קרה לפני 50 שנה, במלחמת יום הכיפורים. אז נלחם הגדוד בעמק הבכא, בפיקודו של תא”ל בדימוס אביגדור קהלני. בימינו היה הגדוד לקו ראשון באוגדת עזה, במוצב יפתח. “הגדוד ספג אבידות מאוד קשות, חטופים, פצועים והרוגים”, אומרת כהן ומתארת כיצד ניסתה להגיע מיד לחטיבה.

גאון: “ישנו עם הנשקים במיטות”.

כהן: “היה מזעזע בדרום בימים ההם, נסענו ברכבים פרטיים והסמח”ט תדרך אותנו מה לעשות במקרה של היתקלות. כשלמדתי עבודה סוציאלית רציתי לטפל בטראומה, אבל לא הבנתי שככה זה ייראה”.

כהן: “כן, בטח. אנחנו מנסים כל הזמן להתאים את תוכנית ההתערבות ללוחם. ויש לנו את גיבוי המפקדים לזה, זה לא היה יכול לעבוד בלעדיהם. לכן הרבה פעמים אנחנו מסכמים איתם לתת ללוחם נגיד שלושה שבועות בחוץ, ובשלושה שבועות האלה נפגוש אותו לטיפול אינטנסיבי, ננסה לעשות משהו קצר מועד משמעותי ונראה איך הוא מרגיש. היום הקשר שלנו עם המפקדים מאפשר לנו כל הזמן לחשוב על מה הכי מדויק למקרה הספציפי שבו אנחנו מטפלים”.

שעוני: “זה תוצר של אמונה של המפקדים בנו ושלנו בחיילים”.

עוד בשבת השחורה, גדוד 53 מחטיבה 188, בפיקודו של סא”ל סלמאן חבקה ז”ל קפץ ללא היסוס לדרום להילחם בקרבות הבלימה העזים בעוטף. הגדוד גם היה חלק משמעותי מהתמרון ברצועה. ב־2 בנובמבר 2023 נפל המג”ד חבקה בקרב בצפון הרצועה. כשאנחנו מדברים על נפילתו של חבקה ז”ל, ידו של גיורא מעט רועדת. קולו נשאר יציב, אך הגוף כנראה מתאר את מה שמתחולל בלב. אני שואלת אותו על כך. לוקח לו זמן להשיב. “זה אובדן אישי”, מסבירה גאון עבורו.

“הוא היה חבר טוב”, מוסיף גיורא לאחר כמה רגעים. “כקב”ן אתה מגיע לגדוד בשגרה פעם בשבוע־בשבועיים ואתה יושב קודם עם המג”ד. זאת שיחה בין חברים, שואלים מה נשמע, איך אתה. מדברים על המשפחה, הילדים, על הדילמות שיש לו. רק אחר כך אנחנו עוברים לשיח מקצועי. עם סלמן הקשר היה קרוב. גם היינו רצים ביחד, זה היה התחביב שלנו. כשהיה נופש משפחות של החטיבה גם נוצר חיבור בין המשפחות”.

כהן: “זה היה בחמש בבוקר”.

גיורא: “אני בדרך לקדמית, אני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות ואני מצטרף למפקדים בשטח. יש לנו הרי ממש פרוטוקול ולצערי בגדוד 53 עשינו אותו כבר שמונה פעמים בעקבות שמונה הרוגים. לכן באותו הבוקר, אני נוסע כדי לעזור למפקדים לנהל את האירוע הזה”.

מצד שני, חלק משמעותי מהגדוד נמצא בחוץ, ומישהו צריך להיות עם המפקדים כשהם הולכים לכנס את החיילים ולהגיד להם שסלמן נהרג. אנחנו מקפידים שהשיחה הזו תהיה עד אחרון החיילים, כדי שחס וחלילה לא יהיה חייל שישמע על זה בוואטסאפ. לא משנה איפה חייל נמצא הוא ישמע על זה ממפקד שיגיד לו מה שקרה ושנפעל לפי הרוח של סלמן”.

הרי הם היו בסביבת אדם מת שהיה המפקד שלהם. הם צריכים שיחה. מסביב חושך מצרים, אבק ופודרה עד העיניים, רעש איום, אבל אתה מוצא סביבה אינטימית כדי לדבר עם כל אחד מהם. בעיקר אתה רוצה לתת את התחושה שהם לא לבד”.

כל אחד מהקב”נים באוגדה מתמודד עם האתגרים הייחודיים לחטיבה שלו. בתותחנים, כפי שמסביר סגן עידו גביזון, קב”ן חטיבה 282, האתגר העיקרי הוא שחיקה. “הם לא כוח שמתמרן בתוך השטח עצמו”, הוא אומר, “אלא הם כוח שנותן עתודה של אש לכוחות שנמצאים בפנים. לכן התמקדנו גם בלהכיל את כל התחושות וחוסר הוודאות שגם הם חוו וגם במשמעות שלהם".

עוד מספר גביזון, כי “כשהלוחמים סיימו את הסבב בעזה ועלו צפונה, עשינו משהו שנקרא סגירות מנטליות. סגירות עיבוד. אנחנו מלמדים את המפקדים ואת החיילים לדבר את השחיקה, להיות מודעים לדברים האלה יותר. אנחנו מבינים שהסביבה החברתית היא החשובה לדברים האלה”.

כהן: “בכל הזדמנות שכוח יצא מתמרון ברצועה נעשו שיחות עיבוד, זה כלי שגם לימדנו את המפקדים ובחלק מהמקרים היינו נוכחים ביחד איתם”.

כהן: “עשינו שיחת סגירה כזו לאחת מפלוגות המילואים וניגש אליי אחד החבר’ה. הוא אמר לי שזו פלוגה שרצה ביחד מאז הסדיר למעלה מעשור, הם היו בפלס”ר 7 ולחמו כבר ב'צוק איתן'. ואז הוא אמר לי: ‘את יודעת מה הדבר הכי משמעותי שלקחנו מהמלחמה הזאת? לימדתם אותנו לדבר. אנחנו כל כך הרבה שנים ביחד, אבל עכשיו למדנו לשבת במעגל ולדבר על מה שאנחנו מרגישים, למדנו להקשיב, למדנו לזהות אחד את השני’. זה ניצחון. מציאות שבה חבורה של גברים מצ’ואיסטים מחזיקים את המורכות אחד של השני, גם מבלי שנהיה שם, זה לא עניין של מה בכך”.

שעוני: “גם המפקדים כבר מזהים את זה. הם יודעים שאם היה אירוע טראומטי בתוך עזה, הם צריכים לדבר עם המחלקה, עם הצוות שלהם. הם מדברים איתם בלי הקב”ן אפילו. כמובן שאחר כך יש לנו את העיבודים שעוזרים להבנות את כל רצף האירועים שהם חוו שם, אבל הם יודעים כבר להשתמש בכלי הזה, אפילו בזמן לחימה”.

גאון: “זה מעיד עד כמה הדבר הזה ממוקם בצה”ל, לא רק בקצה עם החייל, אלא גם ברמה המערכתית, וזה סופר משמעותי”.

לצד הצורך ברגעי שפיות קטנים בתוך הכאוס, מדברים הקב"נים גם על המעברים החדים בין הלחימה לביקורים בבית. “עשינו הרבה שיחות הכנה לקראת החזרה הביתה גם למילואימניקים וגם לסדירים, כל אוכלוסייה קיבלה שיחה אחרת", אומרת גאון. "עם המילואימניקים למשל דיברנו על החזרה הביתה להורות. דיברנו על טקסי המעבר שהם צריכים לעשות כדי לעדן את הידיים שלהם, כדי לא להיות כל הזמן בדריכות”.

בעולם המקצועי יש דבר שנקרא דיסוציאציה חלקית, זה אומר שאת בניתוק חלקי, את לא מחוברת לרגשות שלך, אבל את מתפקדת. זה משרת גם את המפקד ואת הרופא בקרב וגם את הקב”ן שיושב אפילו בשיחה עם חייל ושומע סיפורי זוועה”.

למרות המרחב מסביב, הם יושבים זה לצד זאת צפופים, כמי שמבקשים לשמור על עצמם. יותר מכל, ניכר ששורר ביניהם קשר עמוק ושהם שותפים לחוויה שקשה להבין אותה מבחוץ. הרי איך ניתן להבין את מי שאמונים על לבם של הלוחמים, שנושאים על עצמם את כאבם של אחרים.

“אני גם חושבת שהמשימה שומרת עלינו”, מוסיפה קורן ומספרת על האובדן האישי שלה, כשהתבשרה שחברה הקרוב, עומרי לביא, נרצח בנובה. “מאוד קשה לי ואני מאוד עצובה, אבל המשימה הזאת גם שומרת עליי. דיברנו על עקרונות הקמ”צ, כי זה באמת משמעותי לשמור על התפקוד שלנו, על הכשירות שלנו. לפתח חוסן בתוך כל הקשיים, ויש המון קשיים”, היא אומרת. “כולנו הולכים עם המדים האלה בגאווה, גאים להיות חלק מהמערכה המשמעותית. לכן ברגעים של שחיקה ומשבר, המוטיבציה להיות שותפה מתעלה על הכל”.

שעוני: “המדים האלה הם בעצם גם סמל לשפיות, הם שומרים עלינו. כשאני שמה את המדים אני באמת משנה פאזה, זה ממש טקס מעבר. כבר מהימים הראשונים זה מה ששומר עליי, בשונה מהאנשים שנמצאים בבית, שהיו מאוד בחוסר אונים וחרדה ולא הבינו מה קורה. גם אנחנו לא מספיק הבנו, אבל הייתה לנו משימה”.

סוגיית החטופים, שנוגעת בכל קצה בחברה הישראלית, נוכחת באופן אישי ומצמרר גם בשיחתנו. אלון אהל, בן דודתו של גביזון, נחטף לעזה ממיגונית המוות בעוטף, שבכניסה אליה עמד ענר שפירא ז”ל והדף את רימוני המחבלים, עד שנפל בעצמו. ארבעה נחטפו מאותה מיגונית. “יום למחרת כבר הבנו שאלון חטוף”, מספר גביזון, “עוד לא נתנו לנו את הוודאות, אבל כבר הבנו”.

בסוף השיחה אני שואלת אותם מה הם מאחלים לעצמם לרגל החג. זה הרגע היחיד שהם משתתקים בו. קשה להם לנסח משאלה אישית, אבל כעבור כמה רגעים הם משיבים את תשובת כולנו: לשוב הביתה, לחוש ביטחון, לכבד את זכר הנופלים ולהתבשר על שובם של החטופים.