הכניסה של כוחות צה״ל לציר פילדלפי בדרום הרצועה עשויה להשלים את כיתור החמאס בין ציר נצרים בצפון, הים במערב וגבול ישראל במזרח, ובכך בעצם לבודד את החמאס משאר העולם, לקטוע את יכולת התספוקת הצבאית שלהם מצירי ההברחות מסיני לרצועה, ולקטוע את יכולת המילוט של הנהגת החמאס מהרצועה, וכן להבריח אל מחוץ לרצועה חטופים שלשיטת החמאס ימשיכו לשמש כקלפי מיקוח.

בדרך להקמת יחידות דיור: אושר פטור לצורך הקמת 300 יחידות עבור מפוני כפר עזה
כספית: "הפעולה ברפיח תהיה דרדלה"; מגל: "מוותרים על ניצחון בגלל שביבי בשלטון"

הפעולה של אוגדה 162 שתחתיה פעלו חטיבת השריון 401 וחטיבת גבעתי היא בהחלט מרשימה, אבל הניתוק והבידוד של חמאס הוא כנראה לעת הזאת - לא פני המציאות. מספר סיבות מעלות את הדברים בסימן שאלה.

ראשית: הזמן. ממשלת ישראל המתינה ושבה והמתינה בקבלת ההחלטה לצאת לפעולה. היה ברור שפעילות ברפיח תחייב הגעה לציר פילדלפי ותפיסתו על ידי צה״ל, והחמאס הבין זאת - וכנראה, נערך לכך.

בנימין נתניהו (צילום: מרק ישראל סלם, פלאש 90)
בנימין נתניהו (צילום: מרק ישראל סלם, פלאש 90)

הדבר השני הוא המרחב התת קרקעי. גם בעת שצה"ל החזיר לפני שני עשורים את המרחב ואת הציר הוא התקשה להתמודד עם המנהרות שחצו אותו. שכן, לא מדובר במנהרות קטנות אלא באוטוסטרדות של ממש - משאיות חצו הלוך ושוב מתחת לציר. עד שצה"ל לא יחשוף את כלל המנהרות וישמיד אותן - צינור החמצן של החמאס ימשיך להזרים אוויר. גם לאחר מכן, סביר שארגון הטרור ימהר לשקם אותן.

העניין השלישי הוא הרצון של גורמים מצרים לשמור את הניתוק בין הרצועה למצרים. ראינו בשבעה חודשים האחרונים עד כמה הלחץ הבין לאומי משפיע על קבלת ההחלטות בלחימה בעזה: מהצהרות הישראליות מיד לאחר טבח ה-7 באוקטובר, ששום מיכלית דלק לא תיכנס לעזה - ועד לפקקי התנועה הענקיים של משאיות הסיוע בצירים המובילים לרצועה כיום.

משמעות עתיד ציר פילדלפי, כמו יתר הרצועה - מונח בידיים של מקבלי ההחלטות בישראל.