איתי: “אבנר, אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל אני חייב להגיד לך משהו. ב־7 באוקטובר עוד הייתי בקורס מ”פים ועשיתי לך טלפון בערב יום כיפור, הייתי אמור לראיין אותך לקראת האירועים ל־50 שנה למלחמת יום הכיפורים, ואמרת לי: ‘איתי, כל עוד לא עוברים מעליך מטוסי מיג בערב יום כיפור, אתה יודע שאתה בסדר’, אבל קרו דברים אחרים מאז”.
אבנר: “נכון, דברים הרבה יותר גרועים, והייתי בקשר כל תקופת המלחמה הראשונה עם חן חכמי (גם מ”פ בגדוד 53 חטיבה 188)”. ספרו לי, כל אחד, על תפקידו במלחמות: אבנר, אתה על מלחמת יום הכיפורים, ואיתי, אתה על מלחמת חרבות ברזל.
אבנר: “גזרת הלחימה שלי הייתה בגזרה הצפונית, מהחרמונית וצפונה עד מוצב 104. זו הייתה גזרת הבלימה שלי החל מ־6 באוקטובר ועד ל־10 באוקטובר, כשהצלחנו לבלום את הסורים, כאשר חלק גדול מהלחימה היה בעמק הבכא. ב־10 באוקטובר אני מוביל את הפלוגה ואת כל הכוח, ושני טנקי נוכרי שאמורים לפוצץ מוקשים. אני פורץ קדימה ועולה על מוקש, ומיד עובר עם שאריות הצוות לטנק אחר, ואנחנו ממשיכים להילחם. מאוחר יותר פלוגה ב’ הובילה את כוח הגדוד של יוסי בן חנן (שפיקד על גדוד 53) ופרצנו לתוך המובלעת, והמשכנו בלחימה, אני עד 12 באוקטובר, בניסיון הכיבוש השני של תל שאמס, שלא הצלחנו לכבוש, נסוגונו ולאחר מכן כבר לא השתתפתי במלחמה, אלא חזרתי לחטיבה כקצין אג”ם החל מינואר 1974”.
איתי: “ב־7 באוקטובר היינו בקורס מ”פים אז קפצתי לגדוד 53, ובצהרי אותה שבת שחורה כבר הייתי עם הטנק שלי בבארי, ואלו היו הקרבות הראשונים. נשארנו שם כארבעה ימים ואז חזרנו לשטחי הכינוס ונערכנו לכניסה לתמרון. אחרי זה אנחנו מדברים על שלושה סבבי לחימה: בסבב הראשון תפקדתי כמ”מ פלוגה ב’, והחל מהסבב השני, בכניסה לתמרון בשג’אעייה תפקדתי כמפקד הפלוגה. אחרי שיצאנו מעזה עברנו לגזרה הצפונית ואנחנו שם כבר שלושה וחצי חודשים”.
איתי: “אבנר, תמיד מדהים לשמוע את זה, וגם עכשיו. מהצד שלנו אני אגיד שהאתגר הכי גדול באמת הוא לשמור על האנשים ולמלא את המשימה, יש משהו מאוד אינטנסיבי בלחימה, והאתגר הוא להרים את הראש ולהמשיך להילחם, לא משנה מה קורה. במהלך הלחימה ספגנו אבדות ופגיעות קשות אבל היכולת שלנו בתור מפקדים להרים את הראש, להמשיך קדימה ולמלא את המשימות שלנו זה גם האתגר הכי גדול וגם ההצלחה הכי גדולה”.
איתי: “אבנר, אני לוקח את כל מה שאתה אומר הלכה למעשה. אני אגיד שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שנופתע כי היוזמה היא אצל התוקף והאויבים שלנו יכולים להחליט בכל רגע שהם תוקפים, וכשזו התפיסה – אתה מבין שאולי תופתע, אבל לא תוכרע, ולשם כך אנחנו מתאמנים. לא להיות בהלם ולא להיות בבהלה אלא להיות מוכנים ברמה המבצעית. זו הנוסחה להצלחה, לדעתי”.
איתי: “יש את מושג האמונה באיום, וזה נוגע לחטא היוהרה שאבנר מדבר עליו. המפקדים צריכים לדעת שהכל יכול לקרות בכל רגע, וכדי שזה יקרה, אתה חייב להיות מוכן ולהאמין שזה באמת יכול לקרות. אתה צריך לשמר את התפיסה הזו כתפיסה צבאית שעליה אנחנו מגדלים את הלוחמים ואת המפקדים הבאים, ואני חושב שזו תרופת הנגד, ללמוד מההיסטוריה שלנו ולפעול לאור זה”.
איתי: “רוח הלחימה בעורף מאוד ריגשה אותנו. אנשים עטפו אותנו בצורה בלתי רגילה בציוד, באוכל ובאהבה וזה מחזק מאוד. התחושה היא שאתה לא נלחם לבד, גם כשאתה בחזית והם בעורף. זו מקשה אחת שיוצאת למשימה המשותפת לכולנו. עורף חזק הוא חשוב מאוד במלחמה”.
“בשבעה באוקטובר קיבלתי הודעה מאריה: ‘עכשיו תורך, זה שלך. סומך עליך, בהצלחה’”
התרעות פיקוד העורף