ב־7 באוקטובר הקפיצו את עצמם איש איש ליחידתו, ומאז הם בעזה. "אבא שלי זיכרונו לברכה היה תמיד אומר שהלב והמוח מאוד קרובים אחד לשני, אבל הדרך בין שניהם ארוכה", אומרת האם מיכל. "כי בראש אתה מבין שצריך לשלוח גם את האחים למלחמה, ולא צריך להגיד כבר שילמתי את המחיר, אבל בלב מאוד מאוד קשה לנו הפעם. אני מאמינה שמישהו מנהל את הכל, לאדם יש תפקיד בעולם, וכשהוא גומר את תפקידו הוא מזדכה, כמו שאומרים, והולך לבית עולמו. מצד שני, היום אני כבר לא יכולה להגיד, 'יהיה בסדר'. הרי אף פעם לא חשבתי שזה יכול לקרות לי, תמיד חשבתי רק על הטוב, הרע לצערנו בא לבד. היום אני יודעת שחס וחלילה זה יכול לקרות, ושזה קרה, כי בצוק איתן נהרגו 70 חיילים והבן שלי בתוכם".
"בעשור שחלף מאז, כל מה שקרה בעוטף ב־7 באוקטובר קרה אצלנו בהתנחלות. מאז הסכמי אוסלו מחבלים חדרו ליישובים, רצחו משפחות, ערכו קרבות בתוך קריית ארבע. זה היה רוע מתמשך שאפשר לאויב לשכלל את היכולת שלו להרע לנו עוד יותר. אפילו על המנהרות בעזה ידענו כבר בצוק איתן. חודשיים לפני שנהרג, בניה אמר לי, אם אנשי כפר עזה היו יודעים על איזה מנהרות הם יושבים, הם היו בורחים משם מיד. ולכן בהתחלה היה לי ממש כעס על מה שקרה לבניה, כי אמרתי, הייתה הפסקת אש, אז למה שלחו אותם לחפש מנהרות וסיכנו אותם, אפשר לחשוב שזו המנהרה האחרונה שנשארה. אבל אחר כך אמרתי, אני לא מנהלת את העולם ולא אני קובעת מי יחיה ומי ימות. בי בחרו להיות אמא שכולה. מישהי אחרת מגדלת ילד עם צרכים מיוחדים, לאחרת יש בעל נכה. לכל אחד יש תיק".
בניה היה הבן הרביעי במשפחת שראל. הוריו קראו לו על שם בניה בן יהוידע, מגיבורי ימי דוד המלך ושר הצבא של שלמה. דמותו סימלה חיבור בין שמיים וארץ, בין אידיאלים לעולם המעשה. הוא היה ילד ברוך כישרונות, שובב ובעל תושייה. "בניה היה ילד רגיש עם רובד פנימי עמוק של רצינות", מעיד עליו אביו. "הוא היה יצירתי ושמח, ורבלי מאוד, ותמיד ידע להניח את האצבע על הפרטים המעניינים בסיטואציות. הייתה בו נועזות עם המון שמחת חיים. אפילו מעשי הקונדס שלו היו מצחיקים. אי אפשר היה לכעוס עליו".
שנות ילדותו עברו עליו בקריית ארבע, שם המשפחה מתגוררת עד היום. "לילה אחד, כשבניה היה בן 10, באתי להגיד לו לילה טוב", נזכרת אמו. "והוא שכב במיטה ואמר לי, לילה מאוד גרוע. שאלתי למה, והוא אמר, כי מחר אני הולך להתקשר ליצחק קדמן (שהיה יו"ר המועצה לשלום הילד - שמ"ב) ולדווח לו שאבא נתן לי סטירה. התברר שהוא הפריע למורה אלמנה בשיעורים ובעלי אמר לו, אתה לא תפריע לאישה אלמנה שצריכה להתפרנס ולקיים את הבית. גם בלעדיך יש לה מספיק צער וכאב. והוא, מלך הכיתה עם השטויות שלו, המשיך להפריע לה, ואז שלום נתן לו סטירה ואסר עליו להיכנס לשיעורים של המורה. אמרתי לבניה, מצוין, אני הייתי נותנת לך שתי סטירות. ולמה לחכות לבוקר? בוא תתקשר ליצחק קדמן עכשיו".
במקרה אחר, מספרת אמו, התעקש להתלוות אליה למסיבת הסיום בגן של אחותו. "בהזמנה למסיבה היה כתוב שאסור להביא אחים, אז אמרתי לבניה שהוא לא יוכל להצטרף. הוא היה בקושי בן 4, רץ אחריי לאוטובוס, הבטיח שלא יפריע ומאוד התאכזב כשסירבתי. כשהגעתי למסיבה, היה נדמה לי שאני רואה אותו בקהל. הילדים שלי חבשו כיפות בוכריות רקומות יפות כאלו, וראיתי את הכיפה מרחוק ומתחתיה את הפנים הקטנות של בניה, יושב בצד ומסתכל. אז עשיתי את עצמי שאני לא רואה אותו. בסוף המסיבה שאלתי אותו, איך הגעת לבד, והוא אמר, נסעתי באוטובוס. שאלתי, איך ידעת לאיזה אוטובוס לעלות, הרי יכולת להגיע לירושלים. והוא אמר, אני יודע שירושלים זה לכיוון צפון והגן זה הכיוון ההפוך. שאלתי, מאיפה היה לך כסף לאוטובוס, והוא אמר, ילד מתחת לגיל 5 לא צריך לשלם. ואיך ידעת איפה לרדת? כאן, הוא אמר, הייתה לי בעיה. ירדתי והתחלתי לבכות, כי אישה אחת אמרה לי שהגן סגור, היא לא הבינה שיש מסיבות סיום אחר הצהריים. ואז הסתכלתי הצדה וגיליתי את השלט עם השם של הגן".
משפחת שראל מתגוררת בכניסה לקריית ארבע, מקום שבו הקהילה קטנה וחמה. "קלטנו משפחות ממוצא אתיופי ומשפחות מבני שבט המנשה, ובניה הקדיש את זמנו לחבר אותן לקהילה", מספרת אמו. "הוא היה נוסע אל הקרוונים שלהם עם הקורקינט שלו, מלמד את הילדים מילים בסיסיות בעברית, מספר על ארץ ישראל. הם כל כך אהבו אותו שקראו חתולים וכלבים על שמו. היום, לצערי, קוראים ילדים על שמו".
שראל למד בישיבת "מקור חיים" שבכפר עציון. הוא היה מדריך בתנועת בני עקיבא, וחניכיו ראו בו מודל לחיקוי, מורעל על אהבת העם והארץ והשירות הצבאי. תחילה התגייס לקורס טיס והודח ממנו, ומשם נשלח לשייטת, שם שירת שנה ושלושה חודשים. אף שהגיע לשלבי ההכשרה המתקדמים, עזב את אחד ממסעות האימונים באמצע בשל מחלוקת עם המפקד ובשל כך הודח מהשייטת. ב־2007 הגיע לפלוגת הסיור של גבעתי, שם חיכו לו החברים שהודחו אחריו מקורס טיס. "בכל המסעות הכי קשים, כשכולנו היינו כבר גמורים, בניה עדיין נסע על אדי דלק, סוג של איירון מן", סיפר לימים אחד מחבריו לגיבוש.
ב־2008 כבר היה מפקד מחלקה בגדוד שקד של חטיבת גבעתי, וכעבור זמן קצר נשלח עם חייליו לעזה במסגרת מבצע עופרת יצוקה. יחד השתתפו באחד הקרבות החשובים ביותר, שהתרחש בתל אל־הווא, שכונה בדרום־מערב עזה, ונלחמו פנים אל פנים עם חוליית מחבלים חמושה שהתבררה כמפקדת ארגון חמאס. בניה הוביל את אנשיו להמשיך לתקוף תחת אש בלתי פוסקת. לאחר מכן שחזר את תחושותיו: "הקפדתי תמיד להיות ראשון, להיות זה שסורק את הדירות בבניין לפניהם. שאם מישהו ימות זה יהיה אני. כל כך הרבה זמן חיכיתי לראות איך המחלקה הזאת תתמודד בהיתקלות אמיתית, והם באמת נלחמו כמו אריות. באחד הרגעים אמרתי להם 'מי שרוצה למות, שיבוא איתי עכשיו'. כולם הלכו אחריי".
מפקדו, סרן דוד, המליץ על מועמדותו לקבלת ציון לשבח על תפקודו בקרב ההוא. אבל כאשר שמו לא הופיע ברשימת המעוטרים, אמר בניה להוריו: "בהתחלה הייתי מבואס, אבל עכשיו אני ממש שמח, כי אני לא חייב שום דבר לאף אחד. מה שאני נותן לצבא, זה לא כדי שיעשו לי כבוד או כדי לשמש דמות מופת. אני עושה את זה באמת".
"בניה היה קצין ומפקד מאוד נון־קונפורמיסט, מאוד לא הולך בתלם", מספר אביו. "הוא היה דעתן שחושב מחוץ לקופסה ותמיד בוחן את הדברים ומציע דרכים מקבילות. כלפי החיילים שלו היה מצד אחד רחום וחנון בכל מה שקשור לצורכיהם, אבל מצד שני דרש קפדנות אין קץ ודייקנות במשימות המבצעיות".
מיכל: "יום אחד הוא אמר לי, אמא, אני צריך הלוואה. אמרתי לו, זו כבר הפעם השלישית, בחיים לא היה לי כל כך הרבה כסף בשבילי כמו הכספים שאני מלווה לך לחיילים. והוא אמר, נכון, אמא, אבל אני גומר את הכסף על סיוע לחיילים שלי. ואז סיפר לי מה שהמוני בית ישראל סיפרו עליו בשבעה, שהיה קונה לחיילים דברים בסיסיים, וכשהיה שומע על חייל בודד, היה יוצא מגדרו לסדר לו סביבה כלכלית תומכת. פעם אמר לי, אמא, אם את היית רואה מאיזה בית של חייל יצאתי עכשיו, היית מתחילה לבכות. פתחו לי את המקרר להביא לי פחית קולה, והוא היה ריק. ומה עשית, שאלתי, והוא ענה, לקחתי עגלה מהסופר ומילאתי אותו".
ב־2011 הגיע בניה להישפט בפני מפקד חטיבת גבעתי דאז, אל"ם עופר לוי, על אירוע ירי מול חייל מצרי. שם הכיר את גלי ששירתה כראש הלשכה. העובדה שהגיעו משני עולמות שונים, הוא ממשפחה דתית בקריית ארבע והיא חילונית משפיים, לא הפריעה לחיבור המיידי ביניהם. היא הייתה אי של יציבות מול איש של סערות ועוצמה. השניים עברו לגור יחד בתל אביב. "בתחילה היה לנו קשה", מודה שלום האב. "בניה לא שמר מצוות, אבל היה מאוד מחובר למורשת ולאמונה בבורא עולם. הוא הקפיד מאוד להתענות בכל הצומות במהלך השנה, תמיד אמר 'תפילת הדרך', ובמצוות כיבוד הורים היה אלוף באופן מלא. גם אם במישור הדתי היה בינינו ויכוח, בעבודת המידות הוא היה דוגמה ומופת. החיבור שלו ליהדות היה אחר, יותר בהקשר הלאומי. הוא היה מוכן למסור את נפשו למען עמו".
"שלום לא הסכים שגלי תבוא אלינו עד שבניה יתחתן איתה, ולי זה היה מאוד קשה", אומרת מיכל בגילוי לב. "אז נפגשתי איתה בבתי קפה. פעם שאלתי את בניה: קשה לך שקשה לאבא עם העובדה שאתה בן זוג של בחורה חילונית? והוא השיב ביושרה שתמיד אפיינה אותו, זה קשה לי, אבל לא בגלל שאני חושב שאבא לא בסדר. אבא צודק. אם הייתי במקומו, הייתי עושה את אותו הדבר. אמרתי לו, לי אין שום בעיה שגלי חילונית, אני אוהבת אותה, היא בחורה מדהימה, הקושי שלי הוא איתך, שעומד להתחתן עם חילונית כשההלכה עדיין מציקה לך באיזה אופן".
הוא רצה להתחתן. היא רצתה עוד זמן. נסעה לטיול בהודו וכששבה, המתינה לה טבעת. "אחרי שזכינו להכיר את גלי, למדנו מאוד מאוד להעריך אותה", אומר שלום. "וכשהם גמרו אומר להתחתן, קיבלנו אותה למשפחה בחום רב. היום היא נשואה, הקימה משפחה לתפארת וכבר יש לה בת ובן". אבל באותם ימים גלי עבדה על סידורי החתונה. הכל היה מוכן. שמלה ואולם ורשימת מוזמנים.
בניה נפל בפאתי מורג, על יד רפיח שבדרום רצועת עזה. "בשיחה האחרונה שלו איתי לפנות בוקר, קיבלתי ממנו מתנה. המשפט האחרון שאמר לי היה, אמא, את עשר. ואז יצא למשימה. בצהריים אחד הילדים שלי יצא למוסך לתקן לי את הרכב וחזר מיד. אמר לי, המוסך סגור. זה היה שקר, כי מישהו מאחורי גבו אמר בקול, אח שלו נהרג. חמש שעות הוא ישב בסלון. שאלתי, אתה עייף, רעב, והוא אמר שלא, וראיתי שהוא גמור, וככה הוא חיכה עד שהמבשרים הגיעו. אני לא מבינה איך אנשים עושים דבר כזה. איך מפרסמים בפייסבוק וברשתות כשאפילו המשפחה עדיין לא יודעת".
לפני שהודיעו לנו שבניה נהרג שמעתי קצת רדיו והודיעו שיש נוהל חניבעל, שזה אומר שיש שבוי, ועוד הודיעו שמפקד פלוגה מגבעתי נהרג. צעקתי לרחלי הבת שלי, רוחל'ה, יש מ"פ הרוג מגבעתי, והיא אמרה, יש 13 מפקדי פלוגה בגבעתי. ואמרתי, את צודקת, ונכנסתי לחדר, ופתאום שמעתי את הבת שלי צורחת, תלכו מכאן, ואני אומרת: אוי ואבוי. ועובר לי בראש, אם הוא חטוף, אנחנו לא נשחרר חטופים. גם בניה לא היה מסכים לזה. הוא כל הזמן אמר לי, את לא מבינה איזה מסמכים הראו לי על עסקת שליט, וכמה רוצחים שחררנו ואיך הבאנו עלינו אותם אחרי שחזרו למעגל הרוע. ואני אומרת לעצמי, זו תפילת שווא. ולא רציתי לפתוח את הדלת. חברה שלי עמדה מאחורי הדלת ודיברה אליי עד שיצאתי. וכשהמבשרים באו לפני שאלתי, בניה חטוף? ואמרו לי, לא. אמרתי איזה כיף, ברוך דיין האמת. ככה בדיוק".
הורים לילדים בצבא לומדים בעל כורחם לקושש אופטימיות בכוח. במקרה של בניה, הוריו מספרים שהוא ידע שיסיים את חייו. "שמענו שיש קרבות קשים באזור רפיח, ואת שיחת הטלפון האחרונה שהייתה לבניה עם אמו", אומר שלום. "אני חושב שהוא ממש הרגיש שהוא עומד לסיים את חייו. הוא אמר לחבר שלו, שמע, יש לי הרגשה שמשהו מאוד לא טוב הולך לקרות לי. והחבר שלו אמר, זו פעם ראשונה שאני שומע אותך מדבר ככה ולמה אתה אומר את זה, הרי אנחנו בהפסקת אש. אבל בניה התעקש. אמר לו, אני רוצה לבקש ממך שאם יקרה לי משהו תלך להורים שלי ותגיד להם שידעתי. והחבר הזה הגיע אלינו ביום הרביעי לשבעה ונחנק מבכי ולא הצליח למסור את שליחותו. עד שאמרתי לו בנחת, תנשום, תירגע ותדבר. וכשהוא סיפר, זה מאוד הקל עליי".
רב סרן בניה שראל נקבר בקריית ארבע. "הגירוש מגוש קטיף מאוד כאב לנו, אז ביקשנו לכתוב על המצבה שלו שבניה נפל בפאתי היישוב מורג, כי באמת הוא ראה את המלחמה הזו כמלחמה על חלק מארץ ישראל. הוא לא נפל על אדמה זרה. הוא מסר את נפשו על מקום שהוא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל". בן 27 בלבד היה במותו ושבועות ספורים לפני חתונתו.
"כשהתחיל מבצע שובו בנים, בניה סיפר לנו בחלחלה על חטיפת גלעד שליט. הוא אמר, תדעו לכם שהדבר הכי נורא שיכול לקרות הוא שישחררו מחבלים תמורתי, אז גם אם יחטפו אותי, שלא תעשו שום דבר כדי לייצר לחץ על הממשלה לשחרר אותי. וכשבאו לבשר על נפילתו, המעטפות לחתונה כבר היו מבוילות על השולחן, ואמרנו, אם בניה היה חטוף, בשום תנאי שבעולם לא היינו מפעילים לחץ על ממשלת ישראל לשחרר אותו גם חי, כל שכן הרוג. כי כשאנחנו שולחים ילד למלחמה, אנחנו עושים את זה מתוך ידיעה שזה יכול להיות מאוד טוטאלי, ודווקא בגלל זה, אנחנו שולחים אותו ללא שום תנאי".
השבועות הראשונים היו איומים ונוראים. "דיברנו על הכל, לא הייתה שאלה שלא נשאלה, לא היה בכי שלא בכינו", אומרת האם בפשטות. "ויום אחד איתן, הנכד הקטן שלי, התחיל להיכנס הביתה דרך המרפסת ולא דרך הסלון. בניה אהב כל כך את הילדים. הוא קנה להם טרקטורון שהם העבירו מאחד לאחד ובייחוד היה מחובר לאיתן".
"איתן תמיד היה אומר, מי שיפגע בי, הדוד שלי הגדול יבוא, וחכו חכו מה הוא יעשה לכם, כי הוא חייל בצבא. לא לקחנו את הנכדים להלוויה, כי זה היה טראומטי מדי, בלילה, בחושך עם כל ההמונים, 15 אלף איש. אבל הנכד שמע שקברו את בניה בארון. אז הוא אמר, סבתא, בכניסה לסלון יש ארון קטן, ובניה היה מאוד גדול, אז איך קברו אותו בארון, מה, שברו לו את העצמות כדי שיצליחו להכניס אותו? אמרתי לו, הארון בסלון הוא ארון הקודש עם ספר תורה שהביאו לשבעה כדי להתפלל על בניה במניין, ואת הדוד שלך קברו בארון גדול. ואז אמרתי, בואו ניקח את הנכדים לשלושים, כדי שיראו את האדמה, ויניחו אבן על המצבה ויבינו במו עיניהם שלא קיפלו את הבן שלי ולא שברו לו את העצמות".
בספרות, אומרת מיכל, המוות נורא אסתטי. במציאות הוא מאוד רחוק מזה. "הייתי מדברת המון, וזה היה מזל, כי ככה גם שלום התחיל לדבר. וקיבלנו על עצמנו לא לבכות במרחבים ציבוריים, להזיל דמעה כן, אבל לבכות בפרטי, למשל באוטו. והיו המון הנצחות של בניה, אבל ההנצחה הכי מתוקה הייתה שקראו להמוני ילדים על שם בניה, כי כל ילד כזה יגדל ויספר על בניה לסביבתו. כל השאר פחות עשה לי את זה".
היום האבל קיבל פנים אחרות ועומק אחר. טבח שמחת תורה ומלחמת חרבות ברזל הטילו את המשפחה מחדש למערבולת המדממת ולמאבקים הפוליטיים. "אנחנו בעיצומו של אירוע קיומי בסדר גודל לא פחות ממלחמת העצמאות", אומר שלום בצער.
התרעות פיקוד העורף