ספנסר, טוען שהוא מברך על ניסיון בית הדין למצות את הדין עם פושעי מלחמה, אך מעריך שדווקא במקרה הזה מדובר בהחלטה שגויה ביחס לישראל, וגרוע מכך, במהלך שעלול להשיג באופן מעוות את מטרה הפוכה בדיוק. לטענתו, הצבת סטנדרט כה גבוה בכל הנוגע להימנעות מפגיעה באזרחים, עלול לגרום לממשלות להרגיש מוגבלות בתגובה להתקפות בעתיד, גם בממד של הגנה עצמית. זה עלול ליצור אפקט מצנן עבור מדינות המצייתות לנורמות המשפטיות הבינלאומיות, תוך מתן בונוס למדינות סוררות, כמו רוסיה, או לשחקנים שאינם מדינתיים, כמו חמאס, המתעלמים מנורמות אלה.
"המלחמה בעזה" כותר ספנסר, "שונה כמעט מכל מלחמה אחרת שראיתי. השטח, צפיפות המנהרות מתחת למרכזי אוכלוסייה, אופי האויב ונוכחות בני הערובה - כל אלה משתלבים והופכים את המלחמה הזו לכזו שקשה במיוחד לנהל ללא שפיכות דמים. מה שראיתי בעזה שכנע אותי שישראל נקטה בצעדים הנחוצים כדי להימנע מנפגעים אזרחיים, גם כשהיא ספגה ביקורת בלתי פוסקת על התנהלותה במלחמה".
ספנסר טוען שישראל עשתה מעל ומעבר ביחס למצופה ממדינה בניסיון למנוע פגיעה בבלתי מעורבים. תנאי לוחמה בשטח עירוני צפוף, המכיל רשת מנהרות של מעל 650 ק"מ, שנבנו במכוון תחת אתרים אזרחיים ומוגנים, וכ-40,000 לוחמי אויב, המתחפרים בתוך האוכלוסייה האזרחית במטרה להיטמע בה, תוך שהם מחזיקים במעל 200 חטופים - הם תנאים שמקשים מאוד על אי פגיעה באוכלוסייה אזרחית.
על פי ספנסר, מובן שישראל עשתה טעויות במלחמה הזו, כמו כל מדינה אחרת במלחמה. אך האשמות מן הסוג של "הרעבת אזרחית כשיטת לוחמה" ו"כיוון מכוון של התקפות נגד אוכלוסייה אזרחית" מתעלמות מהררי ראיות סותרות.
לפי ספנסר, ישראל יישמה כמעט את כל שיטות צמצום הנזק לאזרחים הנדרשות בלוחמה עירונית והנורמות המשפטיות המפורטות בחוק ההומניטרי הבינלאומי (IHL), וכן יצרה כמה חדשות, שאף צבא מעולם לא ניסה. החל ממתן זמן ממושך לאוכלוסייה האזרחית להתפנות, דרך דאגה לנתיבים בטוחים לשימוש אזרחים ולאזור הומניטרי שאליו יוכלו לברוח, תוך כדי הלחימה עצמה וכלה בהודעות טקסט אישיות וכרוזים שהוטסו ברחפנים במטרה להודיע לאוכלוסייה האזרחית שעליה להתפנות.
ספנסר טוען שאף צבא מעולם לא השתמש בכל האמצעים האלקטרוניים הישירים האלה כדי להגיע לאזרחים. כנ"ל לגבי טקטיקת "הקש בגג" שמאפשרת לאוכלוסייה אזרחית להתפנות מבניין ספציפי לפני שהוא מופצץ.
טענה חשובה נוספת של ספנסר היא "שאף אחד לא יודע כמה אזרחים מתו בעזה, במיוחד לא חמאס". לטענתו, בלתי אפשרי עבור ארגונים לעקוב אחר מקרי מוות אזרחיים על בסיס יומי, עד לרמת הספרה הבודדת. זאת מפני שערפל המלחמה העירונית סמיך יותר מכל שדה קרב אחר.
ספנסר טוען שהשאלה שעולה מתוך נתוני המלחמה, יחד עם צווי המעצר של בית הדין הפלילי הבינלאומי, היא האם מדינה כלשהי המנסה לציית לנורמות המשפטיות ההומניטריות הבינלאומיות יכולה בכלל לנהל מלחמות, במיוחד כאלה בסביבות עירוניות, אפילו כדי להגן על עצמה?
לטענתו - התשובה שנשלחה מהאג היא "לא" רועם, אפילו נגד יריב שכמעט ולא דואג להגן על אנשיו, למעשה מפעיל אסטרטגיה של הקרבה אנושית בניסיון לגרום למותם של כמה שיותר מאוכלוסייתו או לציית לנורמות בינלאומיות. באופן אירוני, על ידי סימון ההנהגה הישראלית תחת הקטגוריה של פושעי מלחמה, בית הדין עלול להפחית את אפקט ההרתעה שמדינות אחרות מחפשות על ידי הצבת צבאות גדולים ופריסת נשק יקר. התוצאה, לפי ספנסר, עלולה להיות "צ'ק פתוח" לשחקנים סוררים כמו חמאס וכן למדינות סוררות כמו רוסיה, איראן או צפון קוריאה.
התרעות פיקוד העורף