כל הטעויות לגבי ציר פילדלפי נעשו: האם ישראל תחזור עליהם שוב?

כן להישאר בציר פילדלפי, לא להישאר בציר, בואו נשלב טכנולוגיות במקום נוכחות פיזית בשטח, בואו נקיים שיתוף פעולה עם כוח בינלאומי שיורכב מארה"ב ומצרים, אין תחליף לנוכחות פיזית בשטח – אלו מקצת האמירות הנזרקות לחלל האוויר במסגרת השיח התקשורתי על עסקת החטופים.

כאמור, העסקה המדוברת אינה עסקת חטופים "רגילה". נראה שבעצם עוסקים כאן בסיומה של המלחמה (במתכונתה הנוכחית לפחות). המשמעות – עולות לדיון גם סוגיות אסטרטגיות שעניינן עיצוב המציאות ביום שאחרי המלחמה.

ציר פילדלפי הוא סוגיה כזו. הנחת העבודה של כולם – השליטה בציר חשובה לישראל כדי למנוע העברת הברחות ממצרים לרצועה, שישרתו את בניין הכוח ואת שיקום הזרוע הצבאית של חמאס ברצועה. זה, לכאורה, חשוב מספיק בכדי לבסס אינטרס ישראלי מוצהר של המשך נוכחות פיזית ושליטה בציר.

אבל כשברקע דיון האם לוותר על השליטה הישראלית הפיזית בציר במענה לדרישת חמאס במסגרת המו"מ לעסקת החטופים, כדאי להזכיר מה היו הטיעונים הישראליים האסטרטגיים שעמדו בבסיס היציאה מציר פילדלפי בעבר:

זהו דיון חלקי מאוד שמפספס ומתעלם ממספר נקודות משמעותיות, וכאן בדיוק המקום להרחיב מעט בהן:

כשמדברים על "צינור החמצן" של חמאס, כדאי להבין שהוא מורכב מעוד רכיבים שאינם רק אמל"ח. בעוד מדינת ישראל לא הכירה ביישות הפלסטינית כמדינה עצמאית, הגבול המשותף שלה עם מדינה בינלאומית אחרת מהווה שער אסטרטגי בינ"ל שלה לעולם. מדובר בדיפלומטיה ויחסי חוץ, בכלכלה, בכניסה ויציאה של פלסטינים ושל גורמי חוץ בינ"ל, של כסף, כניסה של ידע ופעילים. ישראל צריכה לשאול את עצמה מה המשמעויות של גבול בינ"ל פתוח לעולם בעזה (ובמקביל להבין, כפי שהוכח, שגם גבול כזה לא מסיר ממנה אחריות על עזה בראיית הקהילה הבינ"ל).

יתרה מכך, כל תלמיד מזה"ת מתחיל יודע כי סיני הוא אזור הספר הנידח במזרח מצרים ובו מרוכזים גורמי טרור (דוגמת דאעש בסיני) וגורמי פשיעה רבים. בשל הריחוק הגיאוגרפי, היא משקיעה בו משמעותית פחות משאבים ושליטתה באזור אינה חזקה והרמטית כמו זו שיש במצרים גופא ממערב לנילוס.

בשלב הנוכחי, כשברקע מו"מ לעסקה לסיום המלחמה, דיווח של וול סטריט ג'ורנל מהבוקר (שאין ביכולתי לאמת אותו כרגע) טוען בתוקף כי מצרים מסרבת לכל נוכחות ישראלית לאורך ציר פילדלפי וכי מדובר בהפרה של הסכם השלום בין המדינות. כך גם הצעות ישראליות למגדלי פיקוח נדחו על ידה כשהיא דורשת ערבויות מארה"ב שישראל לא תשוב לציר אם המו"מ ייכשל.

לא כך מתנהלת בת ברית, לא כך מתנהלת מדינה שישראל אישרה לה בשנים האחרונות להפר את הנספח הצבאי להסכמי השלום ולהכניס כוחות צבא בסיני כדי לטפל בטרור שם. לכן, לא הייתי סומך (שוב) על מצרים ביום שאחרי – אם זו הגישה עוד בטרם הסתיימה המלחמה, ברור לחלוטין מה תהא המציאות ביום שאחרי מהצד המצרי של הגבול לפחות (רמז - דומה מאוד לזו של ה-6 באוקטובר).

בחינה לעומק של הצלחת כוחות בינלאומיים ברחבי העולם מגלה שכמעט תמיד כוחם נשחק לאורך זמן, שנחישותם בשטח ירדה והתערערה במיוחד לנוכח אתגרים מבני המקום, ושהמדינות מהן הורכבו כוחות אלו כמעט תמיד רצו לקצץ בתקציביהם ולרדד את הסמכויות שניתנו במנדט של הכוחות תוך ניסיון כמעט בכל מחיר להתחמק מחיכוך פיזי/צבאי בשטח עם הפרות – הפרות 1701 בצפון הן דוגמה טובה לכך למול כוח חמוש גדול של האו"ם.

לאחר ה-7 באוקטובר, מתן גבול בינלאומי לרצועה ללא שליטה ופיקוח ישראלים מכשיר שוב את רצועת עזה כישות מדינית נכשלת, ומעצב לשנים רבות קדימה מציאות דומה לזו שחווינו כבר. ישראל שוב תהיה תלויה באינטרסים של גורמים חיצוניים שלא בהכרח חולקים איתה את אותם האינטרסים, וכפופה לטוב ליבם של מצרים או של גורמים בינלאומיים שאין להם אינטרס משמעותי בנעשה בגבול עזה-מצרים ושפרשנותם מוטה ופחות אלרמיסטית מזו הישראלית.

לכן, שיח מערכתי עמוק יותר שאינו נסוב סביב ההברחות בלבד ידגיש מיידית את ההבנה שאם ישראל מעוניינת בעיצוב מציאות אחרת ברצועה ביום שאחרי (ולא רק מניעת הברחות), זו לא רק שאלה של איזה גורמים פלסטיניים ישלטו בעזה עצמה ומה תפקידה של ישראל, הפעם כגורם אקטיבי ולא רק כצופה מרחוק, אלא מה הכלים שיהיו בידי השולט בעזה לשליטה. ציר פילדלפי הוא אחד מהכלים המרכזיים לזה.