חודשים אחדים לפני שנחשון וקסמן ז"ל נחטף בידי חמאס ונרצח בניסיונות לחלצו, הוא נשלח ביחד עם אחיו חזי ללחימה בלבנון. שניהם היו חיילים בחטיבת גולני. שנה אחת בלבד הפרידה ביניהם. חזי פעל בגזרה בתפקיד קשר, נחשון נלחם בבופור.
"באותו שבוע חיזבאללה תקף בעוצמה", נזכר חזי, וחרף הזמן שחלף - הדי הטילים ההם עדיין מהדהדים באוזניו. "פיצמרו אותנו וחטפנו כהוגן, ובין מטח למטח אני שומע בקשר שגם הגזרה של נחשון מותקפת בפצצות מרגמה. התחלתי לדאוג. טילים התפוצצו לידי ולא היה לי אכפת, רק רציתי לשמוע מה קורה בבופור ואם נחשון בסדר. בקשר דיווחו שיש שם פצועים והרוגים. ניסיתי לברר את שמותיהם בתוך הכאוס, תוך כדי לחימה. לא היו אז סלולריים, ובמכשירי הקשר צעקו מספרים של נפגעים בלי שמות ופרטים אישיים".
"בשלב מסוים לא יכולתי יותר. אמרתי למפקד המחלקה שלי, אם שנינו נופלים עכשיו, איך תוכלו להסתכל להורים שלנו בעיניים? והמפקד היה בהלם. הוא לא הבין איך שולחים שני אחים לקרבי באותה הגזרה. הוא אמר, שני אחים בלבנון זה לא תקין ולא חוקי. והוא צדק, רק ש־30 שנה אחורה אף אחד לא טרח לאכוף את התקנות".
הקרב הסתיים, האחים שבו לביתם בשלום, וחזי שמר את הדבר בליבו ואפילו לא שיתף את הוריו. ארבעה חודשים לאחר מכן הסתיים תרגיל חטיבתי ואימון, וכל החטיבה שוחררה לביתה לחופשה בת שבוע. "ודווקא בחופשת רגילה, כשאיש לא דאג, נחשון נחטף", אומר חזי היום. "יצאנו הביתה לשבת. אני זוכר כמה היינו עייפים ומרוצים. אבא ואמא הכינו לנו מטעמים, אפילו הדודים הגיעו לראות אותנו. זה הרגיש כאילו עברנו את המערכה בשלום ושום דבר רע כבר לא יכול לקרות לנו".
"במוצאי שבת נחשון יצא לבקר חבר ונשאר לישון אצלו כדי שיספיק לצאת בראשון בבוקר להשתלמות קצרה במחנה שרגא. ובבוקר התעורר מוקדם, סיים את ההשתלמות בצפון, ואחר הצהריים החל את הדרך חזרה הביתה לירושלים. הוא הגיע לבני עטרות סמוך ליהוד, שם לקח טרמפ עם אנשים חובשי כיפה ונחטף אל מותו".
30 שנה חלפו מאז נחטף נחשון וקסמן ונרצח, בפעולה שבה נפל סרן ניר פורז ז"ל, בניסיון גבורה להצילו. חזי היה בן 20 כשאירעה החטיפה. אח נוסף, אלי, היה בן 12 וחצי. היום שניהם נשואים ואבות לילדים. "נחשון נולד בדיוק שנה פחות יום אחריי", הוא מחייך בכאב. "אמא שלי הניקה אותי ונכנסה להריון עם נחשון. אז חגגנו ביחד תאריכי יום הולדת, והיינו כמעט כמו תאומים. היה לנו קשר מאוד קרוב".
"בגלל שהייתי קצת יותר גדול, תמיד דאגתי לו, ובגלל שהוא חווה דברים שנה אחרי שאני חוויתי אותם, אז הכנתי לו קצת את השטח. הוא היה מה שנקרא אחלה גבר. תמיד מחפש לעזור ולהיטיב. נעים הליכות ונעים שיח. אני הייתי שונה יותר, שובב מאוד, והוא היה עדין ובעל מידות, אפשר לומר שאם היו מציקים לו, הוא היה פונה אליי".
"אני זוכר נחשון אח גדול", מחייך אלי. "הוא היה מבוגר ממני בשבע שנים. מאוד הערכתי אותו, אהבתי לראות באיזו רצינות הוא מתייחס לכל דבר. מאוד התגאיתי בו. הוא היה מאוד חברותי, איש של אנשים. תמיד רציתי להיות חלק מהחברים שלו, לעמוד לידם, לשמוע על מה הם מדברים למרות שנחשון היה איש של עשייה ופחות של דיבורים".
"הוא הדריך בתנועת נוער, התנדב במד"א, טייל הרבה, מאוד אהב להיות בטבע. אחרי בית הספר הוא המשיך ישירות לצבא ולא הלך לישיבת הסדר כי רצה לעשות ולתרום. אני זוכר את הסיפורים שלו על השירות הצבאי כשהיה חוזר הביתה. הוא היה סוג של מודל חיקוי".
חזי היה הראשון שהתגייס לגולני. שנה לאחר מכן גם נחשון התגייס לגולני בעקבותיו. "שנינו לחמנו בחטיבה" הוא מספר. "אני הייתי בגדוד 12 והוא בעורב. הוא היה רזה ונמוך יחסית לכל החבר'ה הג'בארים ביחידה, אבל לא ויתר לעצמו ועשה הכל עם כולם. וכשאחרים נשברו, הוא היה זה שעודד אותם וחיזק ברגעים הקשים. נחשון אומנם היה קטן בגיל אבל מוביל ברוח, ולכן כולם נורא אהבו אותו".
ואכן, ב־30 השנים שחלפו, משפחת וקסמן התעקשה לנהל חיים נורמליים ככל האפשר. הבן הגדול הלך לאוניברסיטה, השני חזר לצבא, הרביעי אחרי נחשון התגייס זמן קצר לאחר החטיפה, החמישי חגג כאמור בר מצווה, והתאומים הקטנים חגגו יום הולדת 8 ביום שבו קברו את נחשון.
אחד מהם הוא ילד עם צרכים מיוחדים, והשני מחונן שהפך לרופא. באותה שנה אמר להוריו, "כל החיים שלי, יום ההולדת יהיה האזכרה לנחשון?". והוריו אמרו לו, כן, ונחגוג לכם את יום ההולדת, ונאפה עוגות וננפח בלונים ויהיה שמח, אל תדאג. וכך היה.
נחשון וקסמן ז"ל חזר בשלום מלבנון ונחטף במרכז הארץ. במוצאי שבת הודיעו לו מהיחידה שהוא ובחור נוסף נבחרו לבצע קורס נהיגה בן יום אחד על נגמ"ש "אכזרית" בצפון. הוא עוד הספיק להשתתף בחגיגת אירוסים של אחד החברים, אמר להוריו "להתראות מחר בלילה", ונסע לביתו של החייל השני שצוות לקורס והתגורר ביהוד.
בראשון בבוקר הם יצאו לצפון, סיימו את הקורס, חזרו למרכז ונפרדו בלילה בצומת בני עטרות. נחשון עצר שם טרמפ כדי להגיע הביתה, נכנס לרכב המחבלים ונחטף. באותה תקופה איש לא חשש מטרמפים, גם לא חיילים. רק בעקבות אירוע החטיפה נאסר על חיילים להיכנס לרכבים זרים והצבא אוכף את ההוראה הזאת בקפדנות.
"לפני שנחשון יצא לצפון, הוא ביקש מאמא שלי את הרכב, והיא לא יכלה לתת אותו כי היו לה סידורים", נזכר חזי. "שנים לאחר מכן ייסרה את עצמה במחשבה אם הדברים היו נראים אחרת לו נחשון היה חוזר ברכב שלה הביתה".
"באותו יום ראשון גם אני הייתי בחופשת רגילה", המשיך. "ביליתי עם חברים שלי במדרחוב בירושלים, חזרתי מאוחר בלילה וראיתי שאבא יושב ער במרכז הסלון. שאלתי, 'מה קרה, אבא, למה אתה לא ישן?', ואבא אמר שנחשון לא חזר. ידענו שנחשון לא מאחר בלי להודיע, משהו בבטן הרגיש, אבל לא היה לנו מושג מאיפה מתחילים, כי לא היו אז סלולריים".
"אמרתי לאבא, 'אני חושב שצריך להתקשר לקצין העיר כי נחשון חייל'. ואבא התקשר ודיווח על נחשון, אבל אמרו לו שעוד לא עבר מספיק זמן מאז ההיעדרות, ושרק כעבור יום־יומיים הם יתחילו לחפש. אני זוכר שניסיתי להסביר להם שאנחנו מכירים את נחשון, ויודעים שאם היה יכול, היה מתקשר להודיע איפה הוא כדי שלא נדאג, ושכנראה קרה לו משהו, אבל הם התעקשו להמתין".
"בכל שעתיים חיפשתי טלפון ציבורי להתקשר ולשמוע אם יש חדש. ובלילה השני אמרתי לחברים שלי שאני רוצה לעזוב ולחזור הביתה, כי לדעתי חטפו את נחשון ורצחו אותו. החברים אמרו, 'איך אתה מדבר', ואני אמרתי, 'מדובר בנחשון, והוא ילד מסודר ואחראי. לא יכול להיות שהוא נעלם ליומיים ולא מודיע'".
שלושה ימים ולילות איש לא התייחס להיעלמות נחשון וקסמן ברצינות. המשטרה והצבא לא האמינו שמשהו רע קרה וחיפשו קונספציה. אהבה נכזבת, בריחה מהבית, בילוי במקומות נסתרים. אסתר וקסמן, בת לניצולי שואה שגדלה עם אחריות כלפי ההורים שהיו צריכים לדעת איפה היא ושהיא בסדר, אמרה להם, "אצלנו כשילד אומר שהוא מגיע בראשון בלילה, אין כזה דבר שהוא לא מתקשר להגיד 'אני מתעכב'. זה חתום בי וזה חתום בבניי. הם לא נעלמים".
ועדיין אף אחד לא היה מוכן לצאת לחיפושים. אז בני המשפחה חיפשו לבד. הביאו את החברים, יצאו לצומת בני עטרות ותשאלו נהגי מוניות ועוברי אורח אם ראו את נחשון.
אלי, האח הצעיר, היה באותו ערב בבית חברים. "ופתאום הסרטון עם תעודת הזהות של נחשון עלה בטלוויזיה", הוא נזכר. "אמא של החבר קראה לי ואמרה, 'בוא, אני רוצה לקחת אותך הביתה'. הבנתי שקרה משהו לנחשון ולא ידעתי מה בדיוק. כשהגענו הבית היה כמרקחה. עשרות עיתונאים גדשו את הסלון וגם נציגי הצבא והשב"כ. אני זוכר שההורים נטרפו מדאגה, ומישהי שהייתה מדריכה שלי בתנועת הנוער לקחה עליי חסות ואמרה, 'בוא תהיה איתי ואל תדאג'. היא עטפה אותי כדי שההורים יוכלו להתפנות".
הקלטת גם הייתה הסיבה להבנה השגויה שנחשון וקסמן מוחזק בעזה. "ביום שלישי אחר הצהריים קיבלנו טלפון מהטלוויזיה", סיפרה אסתר וקסמן בעבר. "הודיעו לנו שגבר ערבי ניגש לכתב רויטרס בעזה, מסר לו קלטת עם מידע על החייל נחשון וקסמן וביקש להעביר אותה לישראלים. הכתב, ששמו אסור לפרסום עד היום, הביא את הקלטת לרשות השידור בירושלים".
"עוד לא ידענו שום דבר על נחשון כשהתקשרו מההפקה, אמרו, 'יש אצלנו קלטת עם מסר מהבן שלך, אנחנו באים אלייך הביתה להראות לך ומיד אחר כך נשדר אותה לכל האומה'. ואני אפילו לא ידעתי מה יש בקלטת. כשהם באו, ירדנו לקומת המרתף. הייתי בהלם מוחלט. בני משפחה כבר התאספו, גיסתי, כמה חברות. אף אחד לא ידע מה אנחנו הולכים לראות. ופתאום בום. נחשון על כיסא, קשור בידיים וברגליים, ומחבל עם כאפייה אדומה־לבנה מכוון אקדח לרקתו ודוחף אותו שידבר".
שמעתי את הדברים הארורים שדרשו ממנו להגיד, 'אני נחשון וקסמן, החבר'ה פה חטפו אותי והם דורשים את שחרור המנהיג הרוחני אחמד יאסין ועוד מאתיים אסירים של החמאס שיושבים בכלא הישראלי. אני פונה אליך, ראש הממשלה יצחק רבין, אם לא תמלא את הדרישות שלהם, ביום שישי, בשעה שמונה, הם יוציאו אותי להורג". כל המדינה נתקפה בהלם, בזעם, בעצב גדול, אבל אני נשמתי לרווחה, כי הילד שלי היה חי. עד הרגע שבו ראיתי אותו בקלטת, חשבתי שהוא מת".
מאוחר יותר נודעו הפרטים הנוספים. וקסמן עצר רכב עם לוחית זיהוי ישראלית שבתוכו שלושה אנשים חובשי כיפה בלבוש חסידי. מהרדיו בקעה מוזיקה חסידית, וסידור ותנ"ך היו מונחים כלאחר יד מעל תא הכפפות. ובכל זאת משהו ברכב עורר חשד, כי רק הנהג דיבר עם נחשון. הוא היה ממזרח ירושלים, ולכן היה היחיד מבין השלושה שדיבר עברית שוטפת.
נחשון פנה אל השניים האחרים כמה פעמים, אבל הם לא ענו לו. לכן הוא הרים את הרובה. ובתגובה, המחבלים שברו לו את היד בפטיש. וכך הם המשיכו לנסוע, שלושה "חסידים" וחייל עם יד שבורה. עברו לפחות ארבעה מחסומים בדרך ואף אחד לא עצר ובדק והציל, כי אף אחד לא ידע באותו שלב שחייל נחטף.
פרסום הקלטת העמיד מדינה שלמה על הרגליים. רבין, שהיה אז גם שר הביטחון, שב והתבקש לשאת ולתת עם המחבלים, אפילו למראית עין, רק כדי שיחזיקו את נחשון חי, וסירב. "אני לא נושא ונותן עם חמאס", אמר לבני המשפחה. "אני לא נכנע לסחטנות ולא מנהל דיאלוג עם טרוריסטים". ובתקשורת אמר שהאחריות לשלומו של החייל מוטלת על יאסר ערפאת.
באותה שעה יצאה אסתר וקסמן אל מאות העיתונאים והמצלמות שהתגודדו מול ביתה ואמרה: "הבן שלי נחטף כשהוא במדי צה"ל ומשרת בצבא ההגנה לישראל, אתה, אדוני ראש הממשלה, אחראי עליו ואל תטיל את האחריות על אף אחד אחר, גם לא על ערפאת". מאוחר יותר התקשר ערפאת אל ההורים ואמר להם, "אם הבן שלכם בעזה, אני באופן אישי אהפוך כל אבן עד שאחזיר אותו בריא ושלם הביתה".
חזי: "אבא שלי לא היה מסוגל לצפות בקלטת, אבל אני שמחתי, כי עד לאותו רגע הייתי בטוח שאחי נרצח. רווח לי שראיתי אותו חי, בריא, מדבר. זה נתן תקווה שהסיפור ייגמר בטוב. אבל אמא ראתה והשתגעה. היא הייתה גמורה, חסרת אונים, ולא מצאה את הכוחות לאסוף את עצמה. היום אני מאוד מבין את משפחות החטופים שכל הזמן בפעילות, מחפשים מה ואיך אפשר לעשות ולפעול כדי לסייע ליקיריהם".
"אמא שלי עשתה מה שיכלה מבחינה רוחנית. היא הייתה עסוקה בלבכות, להתפלל ולקרוא תהילים. ביום שישי, לפני כניסת השבת, היא קראה לכל בנות ישראל, דתיות וחילוניות, להדליק נר שבת גם עבור נחשון. אחר כך שמענו עדויות מנשים שכשמבצע החילוץ נכשל, נכבה נר אחד".
"אמרתי לנציגי הצבא שהיו אצלנו בבית, 'למה לא מספרים לנו מה קורה?', והם אמרו, 'אל תאמין לשמועות'. ואז הגיע האלוף יה־יה עם שני חובשים. אמא שלי ראתה אותם ומיד התעלפה. אבא הבין, והסתגר בחדר".
גם אלי לא נזקק למילים מפורשות. "לא חשבתי על האולטימטום, כי לא הייתי מעורה בפרטים", הוא מספר. "אחרי ארוחת השבת הלכתי לבית הכנסת עם המדריכה שלי כדי להגיד תהילים, ופתאום קראו לי לחזור. בדרך אמרתי בליבי, אחד מהשניים, או שקרה לנחשון משהו רע והוא כבר לא איתנו, או שהוא חזר. הגעתי הביתה, ראיתי את הפנים של אבא והבנתי שזו האופציה הראשונה".
או אז ניתנה הפקודה להתחיל בפעולת החילוץ והכוח פרץ אל הבית במהירות, תוך ניצול גורם ההפתעה, אך עקב שימוש במטען חלש מדי לריסוק דלתות הברזל של הבית, התעכבה הפריצה לחדר שבו הוחזק וקסמן. אחד המחבלים ירה לעבר הכוח הפורץ, הרג את פורז ופצע שבעה חיילים נוספים.
מישהו צעק, "אתם יכולים לברוח, לא נרדוף אחריכם, רק תנו לנו את החייל", אבל המחבלים ירו בנחשון שבעה כדורים ומיד לאחר מכן נורו למוות. "לא האמנתי שמבצע צבאי יכול להסתיים בצורה כזאת", אומר חזי. "הרבה מאוד זמן חייתי בהכחשה, באכזבה גדולה. אחר כך הגיע גם כעס בעקבות המבצע שנכשל. אנחנו מאמינים שהכל מאלוקים, גם תוצאות מבצע החילוץ, אבל אם שמים לרגע את האמונה בצד, היו שם מחדלים גם ברמה הצבאית וגם ברמה המדינית".
"המבצע תוכנן בחיפזון, כי רק בחמישי בערב נודע איפה נחשון מוחזק ובשישי הסתיים האולטימטום, אבל גם לא ניסו לקנות זמן", מפרט אלי. "אנחנו עם מאוד חכם ויצירתי, חושב מחוץ לקופסה, אבל בדברים משמעותיים אנחנו מאוד שבלוניים. לא הבנתי למה הרימו פצצות שעושות המון רעש כדי לפוצץ את הדלת במקום לפתוח אותה במפתח, הרי תפסו את הסייען, יכלו להבין ממנו איך נכנס ולדפוק במקומו בדלת. או להכניס גז שירדים את כולם".
"אני לא איש צבא", הוסיף, "אבל יש מבצעים צבאיים שיש בהם הרבה מאוד תכנון, חשיבה יצירתית, ואצלנו היה משהו מאוד בסיסי. וזה לא בסדר, כי הלוחמים הגיבורים סיכנו את חייהם, ומי שתכנן את המבצע עבורם צריך היה לעשות את העבודה כמו שצריך. מאוחר יותר קיבלנו את הפרוטוקולים של הכנסת וישיבות הממשלה ולמדנו מהם על הריב בין הימ"מ לסיירת מטכ"ל. כמו שני ילדים קטנים הם התווכחו מי יעשה את העבודה טוב יותר ומי יקצור את התהילה. רק שלא הייתה שום תהילה בסיפור הזה".
עוד באותה שבת הגיע רבין לבית משפחת וקסמן, ויצא ממנו כשהוא שטוף דמעות. "רבין בכה איתנו כמו ילד קטן", סיפרה לי אסתר בעבר. "כשהוא נרצח, הלכנו לנחם את לאה רעייתו, והיא אמרה לי, 'פעמיים בלבד ראיתי את יצחק בוכה בכי תמרורים. הפעם האחת על חבר יקר שלנו והפעם השנייה על נחשון'. היא חיבקה אותי ואמרה לי, 'אין דומה מוות של ילד למוות של בעל'. אני חושבת שזה היה מאוד אצילי מצידה להגיד את זה".
באותו שבוע הגיע ביל קלינטון לישראל. במהלך שהותו ביקר בשני אתרים: בקבר רבין, שם הניח זר פרחים, ובקבר נחשון וקסמן, שעליו הניח אבן קטנה מהבית הלבן.
במהלך שנת האבל על וקסמן נחגגו בר מצווה ושתי חתונות לאחיו. "זו הייתה שנה של המון שמחה", אומר אלי בפשטות. "אני חושב שכולם היו קצת בהכחשה או שניסו לצאת מהכאב. אני התרכזתי בחברים שלי, הייתי בתנועת נוער, בבית ספר, פחות לימודים אבל יותר כדורסל, טיולים. נסעתי לארצות הברית למחנה של ילדי משפחות שכולות, אבל בתוכי לא באמת עיבדתי את מה שקרה לנו".
"לזכותם של ההורים שלי אגיד שהם עשו מאמצים מאוד גדולים לנסות להמשיך את החיים ולא ליפול לדיכאון. הייתה לי בר מצווה שמחה, עם כל המשפחה והחברים, אבא שלי רקד איתי, ואמא נראתה שמחה כלפי חוץ. והיו גם החתונות של האחים. זה הזכיר לי את הסרט 'ארבע חתונות ולוויה אחת'. והבית התרוקן. כי מתוך שישה, שלושה עזבו, אחד מת ושניים התחתנו".
חזי: "מהשנה הראשונה אני זוכר בעיקר את האזכרה. כשניסו לדבר איתי, הלכתי לארגן את השולחנות עם הבורקס והשתייה. זו הייתה הדרך שלי להתמודד, לברוח לעשייה. ובכל שנה היה יום הולדת לתאומים ביום האזכרה לנחשון. ועדיין גדלנו בבית בריא שהשתדל להיות שמח. אבא שלי קרא לזה תוכנית המגירות, תמיד כשמגירה אחת פתוחה, שאר המגירות סגורות".
"המשמעות היא שאם אני עכשיו עם בעלי, אין ילדים, אין עבודה, אין מחלות, רק הבעל וכל שאר המגירות סגורות. רוצה לפתוח מגירה אחרת עם הילדים? אז עכשיו את רק איתם, אין הורים, אין בעל, אין עבודה. וככה חיינו. כשפתחנו את המגירה של נחשון, אפשר היה לבכות ולהתגעגע, וכשחגגנו יום הולדת או בר מצווה, סגרנו את כל השאר".
אלי: "30 שנה חלפו, ואני עדיין חושב איך טעות של שנייה אחת עלולה לעלות בחיים שלמים. אחי עלה על המכונית הלא נכונה ושילם על זה בחייו. ההבנה הזאת מאוד מלווה אותי. אפילו ב־7 באוקטובר, מישהו היה במקום הלא נכון ושילם על זה בחייו. מצד שני, האירוע של נחשון גרם לי למצות יותר את החיים. בגלל שאתה לא יודע מה יקרה מחר, צריך להשתדל לחיות בצורה הכי מלאה את היום".
חזי: "כמו נחשון, גם החטופים נלקחו ב־7 באוקטובר כדי לשמש קלפי מיקוח במשא ומתן. אבל החטופים הם אזרחים שנחטפו ממיטתם, ונחשון היה חייל שנחטף ברכב שנכנס אליו מרצונו. נחשון היה שבוע קצר בשבי והם כבר שנה מלאה. זה לא נורמלי. אני בוכה איתם, עם אלה שנהרגו ועם אלה שעדיין בשבי. זו קטסטרופה".
"היום אני חושב שמחבלים צריכים לקבל עונש מוות, במקום להשאיר אותם בחיים ולשחק ברגשות שלנו. שנים אכלתי את הלב כשידעתי שאחי קבור, לא זכה לאהבת אישה, לחינוך ילדים, ומי שאחראי על מותו מסיים תואר ראשון בכלא. למישהו יש מושג מה זה עושה למשפחות שכולות? כל כך הרבה כסף מהמיסים שאני משלם הולך לארוחות של מחבלים. אחי קבור מתחת לאדמה, והמחבל שהרג אותו מקבל ארוחות ומים חמים וחוגג בקנטינה. אם לא היו מחבלים בכלא, הרבה משפחות שכולות היו מוצאות נחמה".
ואז שמו הופיע ברשימת חמאס במשא ומתן על גלעד שליט, ואסתר וקסמן שאלה את עצמה מה לעזאזל עושים במצב כזה. "מצד אחד אביבה ונועם שליט מבקשים לשחרר אלף מחבלים שרצחו יהודים", אמרה אסתר וקסמן, "ומצד שני יש ילד שחי חמש שנים מתחת לאדמה באיזה חור, ואמא ואבא שלו בוכים לי מול העיניים. יום־יום אני באה לאוהל ורואה את הצער הזה. הילד שלי לא יחזור, אבל הילד שלהם חי".
שאלתי אותה באותה שנה מה החליטה לעשות בדילמה האיומה הזאת, בין אמהות ללאומיות. "מבחינה לאומית זה לא היה דבר טוב בשום צורה", הסבירה לי, "היו לי אז ילדים בצבא. אח של נחשון אמר לי, ואם המחבלים האלה, שאת קוראת לשחרר תמורת גלעד שליט, יתפסו ויהרגו אותי כפי שחטפו ורצחו את נחשון, מה תגידי אז? ומצד שני, אם ילד חטוף יכול לחזור הביתה להורים שלו, איך אני מסוגלת לשתוק?"
התרעות פיקוד העורף