בימי המלך חזקיהו עלה סנחריב מלך אשור על ערי יהודה וצר גם על ירושלים. רבשקה, שר צבא סנחריב, לעג לחזקיהו על ששם מבטחו במעצמה האזורית השכנה מצרים שתבוא לעזרתו. ציטוט דברי רבשקה אל אנשי חזקיהו טבע את המושג: "משענת קנה רצוץ".
"עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ. כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו" (מלכים ב יח, יט–כא; ובשינויים זניחים בישעיהו לו, ד–ו).
בין אם מדובר בעמדת האו”ם בלבנון או בעמדת הצבא המצרי ברצועת עזה, כיום, כמו בימי המלך חזקיהו, הלקח ברור: אין על מי לסמוך. עלינו להבין שההסדרים המדיניים, הנחתמים על גבי דפים יפים ומנוסחים היטב, אינם מחייבים את הצד השני בפועל ואינם שווים את הנייר שעליו הם נכתבים. ברגע האמת, האינטרסים המקומיים והאזוריים גוברים על כל אמנה והסכם. הגורמים הזרים, שאינן מקומיים, כמו יוניפי"ל, גם אינם מדגימים מוטיבציית יתר למלא את תפקידם.
בן לולו מספר, כי כאשר קצין ספרדי נמרץ ביוניפי”ל החליט לנסות לפעול באופן עצמאי, להיכנס אל תוך מרחב כפרי של חיזבאללה ללא תיאום איתם ולבצע סיור בכפר מרג’-עיון כדי לאתר נשק, הוא הותקף במטען צד קטלני שהשאיר אחריו הרוגים ופצועים. "במשך יומיים הם חיפשו את הגופות של שישה חיילים שלו שהתפזרו לכל עבר כתוצאה ממטען שהונח להם בצד הדרך. מאז הם רק ״על הקווים״. חשיבות סימלית בלבד. אין ציפיות אין אכזבות" מסכם בן לולו.
המסר היה ברור לכלל הכוחות הבינלאומיים: אל תתערבו, אל תבצעו אכיפה אמיתית, או שתסיימו את שירותכם בארון קבורה. מאז, יוניפי”ל פעל בעיקר על קווי החזית ולא נכנס לכפרים – וכך לדבריו של בן לולו, חיזבאללה המשיך להתחמש, לבנות מערכות צבאיות חפורות ולהתחזק באופן חסר תקדים, כל זאת תחת הסדר 1701.
במהלך הסיור בחוף הים של רפיח, הפיר שנחשף לעינינו המחיש את המציאות שבה מצרים, בעלת הברית לכאורה, מאפשרת לפעילות טרוריסטית להתקיים מבלי להתערב, כל עוד האינטרס שלה נשמר. במילים פשוטות, הסכם השלום הפך למסגרת פורמלית ריקה מתוכן, כאשר השותפה להסכם פועלת במוטיבציה הפוכה.
המציאות שבה עמדות מצריות או עמדות יוניפי”ל מתעלמות מפעולות טרור ואכיפת הסכמים בינלאומיים אינה מפתיעה, אך היא מטרידה במיוחד. ההסדרים המדיניים הם בבחינת פתרונות מדף, המעניקים תחושת ביטחון מדומה, אילוזיה שאינה משקפת את המציאות בשטח. בפועל, מי שצריך להגן על אזרחי ישראל הם כוחות הביטחון הישראליים בלבד, ולא אף גוף בינלאומי או מדיני זר.
הסיפור של חיזבאללה ושל עמדת האו”ם בלבנון, לצד האינטרסים המצריים ברצועת עזה, מלמדים אותנו שאין לנו על מי לסמוך מלבד עצמנו. בימים שגם בת בריתנו הטובה ביותר מעבר לים הפכפכה ומעת לעת מאיימת ומיישמת אמברגו נשק כזה או אחר, הגיעה העת לשקול מחדש לעתיד את ההתבססות שלנו על הסכמים בינלאומיים, ולהבין שכל עוד לא מדובר בכוח עצמאי שמבצע אכיפה אמיתית, ההסדרים המדיניים ימשיכו להיות פריכים, חסרי תועלת, ומסוכנים מאוד.
התרעות פיקוד העורף