יולי 1964, סמוך לקיבוץ רביבים שבנגב. שגרת האימונים של גדוד 52 מופרת על ידי טרטור של טלפון השדה המאובק. על הקו היה קצין השלישות של חטיבה 401. 

"תקראו לסמ״פ״, הוא ביקש קצרות, "זה דחוף". אל השפופרת ניגש בחשש יום טוב תמיר, אז סגן צעיר ולימים תת־אלוף ומפקד אוגדה. לא היה לו ספק כי מדובר בזימון למשפט צבאי בפני המח"ט, שלמה להט (צ'יץ').

"אתה רוצה לנסוע לחו"ל?", ירה השליש ללא הקדמה. תמיר, שעד אז לא יצא את גבולות המדינה, השיב מיד בחיוב. למחרת מצא עצמו עם עוד 12 קציני שריון, העילית של החיל באותם ימים, משתתף בשיחה חשאית בצריף עץ ישן בקריה בתל אביב. למרות החום הכבד והיעדר המאווררים, עבר גל של קור בגוו של תמיר כששמע כי מטרת המפגש הנה הכנה לקראת נסיעה של משלחת הקצינים לגרמניה. הם התבקשו ללמוד שם על טנק הפטון (מגח) בטרם הגעתו לישראל.

״אז לא היו יחסים דיפלומטיים עם גרמניה, והסכמי ועדת השילומים עבור ניצולי השואה היו טריים במוחנו", משחזר תמיר את אותה נסיעה, שנחשבה סודית במשך שנים רבות. "כל הקצינים חשו אי נוחות מהעובדה שמדובר במדינה שבה התרחשה השואה, ולכן המצאנו לגרמניה את שם הקוד 'ארץ משה'. למרות הרתיעה והצמרמורת שעברה בקרב הנוכחים, אף אחד לא העז לסרב".

לאורך חודשיים וחצי - כשהם נאלצים ללבוש את מדי הצבא הגרמני ולעבור השתלמות אצל קצינים ותיקים, שכמה מהם שירתו בוורמאכט - צבא הקבע של גרמניה הנאצית בימי הרייך השלישי - התמחו הישראלים במערכות הטנק החדיש ובטיפול בו. לאחר שחזרו לארץ, הקימו את גדוד המגחים הראשון, גדוד 79.

סיפורה המיוחד של המשלחת, שבראשה עמד ג'קי אבן, אז רס״ן ולימים אלוף בצה״ל, הפך מאז לחלק מרכזי בהתפתחות חיל השריון. עד אותה תקופה

שימשו את המדינה בעיקר טנקי השרמן המיושנים וכמה צנטוריונים (שוטים) מבריטניה. המגח המשוכלל היווה כוח מכריע ששינה את פני מלחמת ששת הימים. כל הקצינים הצעירים מהמשלחת הפכו אף הם לאבני היסוד של החיל. חלקם נהרגו במלחמות ישראל, השאר השתחררו מצה"ל בדרגות תת־אלוף או אלוף.

לרגל יום העצמאות ה־67, וכשנה לאחר שהמגח פינה סופית את מקומו לטובת טנקי המרכבה, משחזרים תמיר ואבן את הדילמות, החששות, ההתעקשות על קבלת כבוד מצד הגרמנים, והגאווה המוחצנת שהפגינו בשל זהותם היהודית.

הפגישה עם דדו

1964 הייתה שנה מכרעת ביחסי החוץ של המדינה. לראשונה נסע ראש ממשלה ישראלי לביקור רשמי בארצות הברית. לראשונה נחת בארץ האפיפיור. אלא שהחלטת הכנסת לכונן יחסים פורמליים עם גרמניה המערבית נתקלה במחאה חריפה, בנימוק ש־20 השנים שעברו מאז נפילתה של גרמניה הנאצית הנן זמן קצר מדי.

באותה תקופה נמנעו הישראלים מכל ביקור במדינה האירופאית. הם סירבו להאזין ליצירות מלחינים שהיו חביבים על הצוררים הנאצים. אלא שבצל החרם הערבי, נחתם הסכם משולש חשאי בין ארצות הברית, גרמניה וישראל, לפיו יעבירו האמריקאים טנקים חדשים לגרמנים תמורת העברה של כ־100 טנקי מגח מגרמניה לישראל. כחלק מהיבוא, היה על הצבא הישראלי ללמוד כיצד לתפעל את מכונות הפלדה החדשות. אבן, אז חניך בבית הספר לפיקוד ומטה (פרם), ידע כי עם סיום לימודיו ימונה למג״ד 82 בחטיבה 7. אולם למפקד גייסות השריון באותם ימים, דדו אלעזר, היו עבורו תוכניות אחרות.

שינה את מלחמת ששת הימים. ראש הממשלה אשכול מקבל את המגח, ינואר 1965. צילום: באדיבות ארכיון צה"ל

"כשדדו התקשר, די התרגשתי", נזכר אבן. "בפגישה בינינו הוא הציע שאוותר על 82 ואהיה מפקד של גדוד טנקים חדישים שישראל מתכוונת לרכוש. כשדדו אמר שמדובר בטנק מגרמניה, הזדעזעתי. גדלתי על השואה ושמעתי סיפורים מצמררים מהמשפחה. דדו ראה שאני מתרגש והתריע בפני שהשיחה סודית. כעבור מספר חודשים סיימתי את הקורס וחיכיתי להוראות נוספות. בינתיים ביקשתי שיתרגמו לי מאנגלית את הספרות המקצועית של המגח. ניסיתי להבין את הקונספט, שהיה שונה לחלוטין ממה שהכרנו״.

ביוני אותה שנה הודיע דדו לאבן כי המשלחת אמורה לצאת לגרמניה באוקטובר, לתקופה בת חודשיים וחצי. אבן ביקש לבחור את הקצינים בעצמו.

היו מחשבות לוותר על ההצעה?

״בשום אופן לא. ישראל טל, טליק, שהיה סגנו של דדו, הבהיר את הנושא בצורה ברורה. אם צריך לעשות עסקה עם השטן כדי להבטיח את ביטחונה של המדינה, אז לא מהססים. מבחינתי זו הייתה משימה שצריך לבצע, למרות ההרגשה הקשה. זו הסיבה שהיה חשוב לי שהמשלחת תהיה מורכבת מקצינים ערכיים. בחרתי את הנבחרת הטובה בעיני. 13 קציני שריון והשאר אנשי חימוש. זו הייתה משלחת פטריוטית, ציונית, עם זיקה עזה לביטחון המדינה, שנאלצה להסתיר מהמשפחות את האמת ולומר שהם נוסעים לצרפת. בצבא כעסו עלי באותם ימים, רוקנתי את הגדודים מהקצינים הטובים".

תמיר, בעל אות המופת ממלחמת יום כיפור, זוכר את הגיבוש הארוך שעברו עד לנסיעה לגרמניה. מעבר להכרה של הטנק על הנייר, נדרשו הקצינים לשנות את חזותם. הם קיבלו חליפות, הצטיידו בעניבות ונדרשו לעמוד דום ולהצדיע בכל פעם שפנו אל אבן או דדו.

"רציתי שנהיה הכי טובים מול הגרמנים, הכי מקצועיים, הכי ממושמעים והכי מכובדים", אומר אבן. ״מבחינתי, הכותרת של הביקור הייתה הכבוד הלאומי. לא היה קל להחדיר בקצינים את המשמעת שרציתי״.

משלחת השריון המלאה כללה מלבד אבן ותמיר גם את תא״ל (מיל') אביגדור קהלני, אלוף (מיל') חיים ארז, תא״ל (מיל') נתקה ניר ז״ל, תא״ל (מיל') אריה קרן, תא״ל (מיל') גלעד אבירם, תא״ל (מיל') עמוס כץ, סא״ל אהוד אלעד ז״ל, סרן אדם ויילר ז״ל, סרן אמנון גלעדי ז״ל, סרן רוני מקלאוד ז״ל, רס״ן שלום עין גיל ז״ל.

יום טוב מספר כי בשדה התעופה, בדרך לגרמניה, הבין כי קשה יהיה להתעלם מהנוכחות של המשלחת, למרות החשאיות הנדרשת. ״לכולנו היו אותן חליפות שנתפרו באלנבי, עם מעילים ארוכים וכובעים. אי אפשר היה לפספס אותנו״, הוא צוחק. ״הטיסה עצמה הייתה סוג של סיוט. ישבנו אחד מול השני במטוס שמשמש לצניחות. היה קר נורא. בנוסף, מים דלפו עלינו מהתקרה. נאלצנו לעצור ברומא, כי למטוס לא היה מספיק דלק, ומשם המשכנו לפריז. כעבור יומיים לקחנו משם רכבת לגרמניה״.

מאחורי השם ״ארץ משה״ יש משמעות מיוחדת?
״לקצינים שהגיעו למשלחת מחטיבה 188 היה מ״פ בשם שמאי קפלן, שלימים נהרג במלחמת יום כיפור. כל מילה שנייה שהוא הוציא מהפה הייתה עם המילה 'משה'. אז במקום לומר גרמניה, בחרנו בארץ משה״.

מגפיים עד לברכיים

הנסיעה ברכבת לגרמניה הפכה לאחד הזיכרונות הבולטים של חברי המשלחת. כולם היו עייפים ונרדמו בכיסאות. כשהגיעו למעבר הגבול, עלה הכרטיסן הגרמני והרעים בקולו ״אכטונג״, שימו לב. הקצינים התעוררו בבהלה.

״פקחנו עיניים וקודם כל ראינו מגפיים עד לברכיים״, נזכר תמיר. ״הצעקה בגרמנית, כשברקע רעש נסיעת הרכבת, מעלה את כל הקונוטציות על השואה. הרגשתי כאילו קיבלתי מכה בראש. הגענו לבסיס שריון, שנקרא מונסטר לאגר, ורק בשלב מאוחר יותר התברר כי שטחי האימונים שלו גובלים במחנה ההשמדה ברגן־בלזן״.

ג'קי אבן (משמאל) עם ראש הממשלה לוי אשכול, הרמטכ"ל יצחק רבין והאלוף ישראל טל. צילום: באדיבות ארכיון צה"ל

את פני המשלחת קיבל השליש הגרמני, שחשב תחילה כי מדובר בגוף סודי מאחת המדינות בצפון אפריקה. אחרי שהתגבר על ההלם, אבן התרגז. מאותו רגע ידע כי לאורך ההשתלמות הוא ידבר רק בעברית וידגיש את יהדותם של הקצינים בפני הגרמנים. אלא ששתי דקות אחר כך מצאו את עצמם חברי המשלחת נשלחים לאפסנאות, מחויבים לבחור לעצמם מדים של הצבא הגרמני.

"עד אותו רגע הכל היה בסדר, אבל כשקיבלנו את המדים, התקוממתי", אומר אבן. "הוריתי לקצינים להסתובב איתם אך ורק באימונים, ולחדר האוכל להגיע בחליפות אזרחיות. ככה החלפנו בגדים שלוש פעמים ביום. הלכנו זקוף, מאוחדים, הסתכלנו על הגרמנים בבוז. כל יום התעוררנו ב־4:30 בבוקר כדי להתעמל, למרות השלג והקור המקפיא. בנינו תוכנית אימונים שהסתיימה בשעות הקטנות של הלילה. הגרמנים נדהמו מאיתנו. באחד הימים הם אמרו שאנחנו מזכירים להם את 'הצבא ההוא'. הבנו שהם התכוונו לנאצים".

כשעמדתם מולם, תהיתם למי מהם יש שורשים של הרייך השלישי?
אבן ותמיר: "לא קל היה להסתובב בין אנשים שלחמו במלחמת העולם השנייה ואולי נטלו חלק גם בהשמדת היהודים. מדובר במחנה צבאי וראינו על הקיר את תמונותיהם של הגנרלים הנאצים רומל וגודריאן. בכל פעם שראינו קצין מבוגר, ידענו שיש סיכוי שהוא היה קשור בעבר לאס־אס".

הגרמנים ידעו שאתם ישראלים?

"דיברנו בעברית, אבל בגרמניה לא היו אז תיירים מישראל. לדעתנו, בשלב מסוים הם ידעו שאנחנו יהודים".

במהלך ההשתלמות חוותה המשלחת רגע מביך. מפקד הבסיס הגרמני הבחין בתמיר, באביגדור קהלני ובאדם ויילר מתעסקים עם הזחל של הטנק. הוא פנה לוויילר בהיר השיער ואמר לו בכעס "אל תעבוד עם שני אלה, רק תראה להם". השלושה השתתקו בהלם. "הם הוכיחו לנו שיש ביניהם עדיין אנטישמים, ולכן הקפדנו לא ליצור איתם קשרים חבריים", אומר אבן. "כל הזמן שידרנו שאנחנו חיילים יותר מקצועיים ויותר טובים מהם. בסיום ההשתלמות הם העריצו אותנו וקיבלתי ריקושטים לגבינו שנים רבות אחר כך. לעולם לא אשכח את רגע העזיבה. כאשר האוטובוס החל להתרחק, ראיתי את השליש עומד ומצדיע לנו עד שיצאנו מטווח הראייה שלו".


יצא לכם לציין כגרמניה את אחד החגים?
"בדצמבר חגגנו את חנוכה. החלטנו לעשות לגרמנים תרגיל ולהדליק נרות בחדר האוכל", הם צוחקים. "במשך שמונה ימים בירכנו על הנרות. לא הכרנו את כל התפילות, אבל כל אחד אמר מה שהוא רצה, רק כדי שהגרמנים ישמעו אותנו מברכים בעברית".


הצלחתם לבקר בברגן־בלזן?

אבן: "גילינו על המחנה במקרה, כאשר ביקשתי מהשליש להקריא לי קטעי עיתונות כדי לוודא שקיומה של המשלחת לא נחשף. פתאום הוא אומר שמציינים בגרמניה את יום השנה לשחרור ברגן־בלזן. זה היה אירוע חשוב ביותר עבורנו. הודעתי שלא נתאמן באותו יום. ביקשתי שיסיעו אותנו למחנה. השליש החוויר וסירב. הדרישה שלי הפכה למהומה. הורו לי להגיע למשלחת השילומים שישבה בבון, ושם ננזפתי. אמרו שאני מביך את הגרמנים. לא ויתרתי ואיימתי לעזוב את המשלחת. בסופו של דבר הצבא ומשרד החוץ הורו למלא אחר בקשתנו. צעדנו בדממה בין המוני הקברים בברגן בלזן, שם הרגשתי את גודל השואה".

בלי נוסטלגיה לברזל

מאחורי אבן (82) היסטוריה צבאית מרשימה. הוא התגייס ב־1951 ועבר את כל המסלול בחיל השריון. במהלך מלחמת ששת הימים מונה למפקד חטיבה 520, שכבשה את מעבר המיתלה והגיעה עד תעלת סואץ. בהמשך פיקד על חטיבה 7, והפך למח"ט הראשון שהחל את דרכו כטנקיסט בחטיבה.

במלחמת יום כיפור פיקד אבן על הקרבות הקשים בחזית המצרית והיה אחראי לניהול צליחת התעלה. לאחר המלחמה קיבל תעודת הערכה מטעם הרמטכ"ל ומונה למפקד אוגדה. אבן פרש מצה"ל בדרגת אלוף. בתפקידו האחרון שימש כמפקד המכללה לביטחון לאומי.

גם תמיר (71) הוא טנקיסט מלידה. במלחמת ששת הימים שימש כמ"פ ולחם בחזית המצרית תחת חטיבה 7. ביום כיפור לחם כמג"ד 9 וספג אבדות קשות בצפון תעלת סואץ. אף על פי שנשאר רק עם שני טנקים, חבר תמיר לחטיבה 460 וסייע לכוחות להתמצא בגזרה. במהלך הקרבות מונה לקצין אג"מ 460 וסייע בקרבות הבלימה ובצליחת התעלה. בסיום המלחמה הוא זכה בעיטור המופת.

במלחמת שלום הגליל פיקד תמיר על אוגדה, ולאחר מכן מילא מספר תפקידים כתת-אלוף, עד שחרורו ב-1995. כיום משמש יום טוב כאיש עסקים וכראש המרכז לחקר לוחמת היבשה בלטרון. חלון חדרו צופה למתחם הטנקים ששימשו את צה"ל מיום היווסדו, ביניהם המגח שחצה את התעלה על גשר הגלילים המפורסם.

במהלך השנים, ועד ליציאתו הסופית מהשירות, ביוני 2014, התפתח הווי סביב המגח שיוצר בארצות הברית. הכינוי הידוע ביותר היה "צ'יפס", שניתן לטנק לאחר מלחמת יום כיפור, משום שנטה להתלקח כשנפגע מטילי נ"ט.

בהמשך המציאו הלוחמים שמות נוספים, המורכבים מאותיות שמו של המגח. החל מ׳׳מרכבת גיבורי חיל", ועד "מכונת גילוח חשמלית" .

אלא שבינתיים שופר הטנק על ידי התעשייה הצבאית. מנוע הבנזין הוחלף לדיזל. בהמשך שודרג הצריח, הזחל שונה לזה של המרכבה, והוחלפו מערכות הירי והמיגונים. למרות כל התוספות, החל מ-2005 שירת הטנק רק את כוחות המילואים.

איך הרגשתם כאשר הוחלט שהמגח יהפוך למוצג מוזיאוני?
תמיר: "אין בי נוסטלגיה לברזל. עם זאת, בהערכה צבאית קרה, הוא יצא מהשירות מוקדם מדי".

עם הדברים מסכים גם אבן: "הלוחמים יכלו ליהנות עדיין מהמגח, אם כי זה בסדר שטנקים מתחלפים. בעיני, הגורם האנושי הוא החשוב". 


קצין שריון ראשי, תא"ל שמואל אולנסקי. צילום: Aharon Friedman CC BY 3.0

קצין שריון ראשי, תא״ל שמואל אולנסקי: "השריון נמצא בקו החזית ובמרכז העשייה"

״בחיל השריון תופסים העבר והמורשת מקומות מאור דומיננטיים״, אומר קצין שריון ראשי, תא״ל שמואל אולנסקי. ״אנו משמרים את כלל הטנקים ומשתמשים באתר המורשת בלטרון להררכה ולהנצחה. גם הטנקיסטים היום, הנלחמים בתוך טנקי מרכבה, מכירים את ההיסטוריה וסיפורי הקרבות״. לרברי תא״ל אולנסקי, בחורשים האחרונים נרשם ביקוש גבוה יותר לגיוס לחיל השריון והוא מאמין כי מחבר בתוצאה ישירה של מבצע צוק איתן. ״לטנקים הייתה רומיננטיות בקיץ האחרון, והמתגייסים החדשים מבינים שהשריון נמצא בקו החזית ובמרכז העשייה", הוא אומר. "הם יודעים מהי מערכת מעיל רוח ומכירים את כל הדגמים של הטנק. צוק איתן הוכיח שאין תחליף לכניסה של כוחות קרקעיים. כשצריך לתמרן לעומק שטח האויב, אתה רוצה לעשות זאת עם כלי בעל עוצמה, ניידות, שרידות ויכולת קטלנית ודיוק".

עד כמה הטנק הוא גורם מכריע בקרב, בהתחשב בלוחמה האלקטרונית המתבצעת ממרחק?
"על אף הטכנולוגיה המתקדמת, ההכרעה מושגת בסופו של דבר על הקרקע. עם זאת, מערכות הטנק בנויות גם הן על מחשבים מיוחדים ותקשורת, מה שמשפר את יכולת הדיוק בהשוואה לעבר".

מה צופן העתיד לשריון?
"אנחנו נמצאים כרגע בעיצומו של שינוי משמעותי בחיל. ממצב בו גדודי השריון מורכבים מטנקים בלבד יצרנו צוות קרבי הכולל פלוגות מסייעות, פלוגות חי"ר ושיתוף פעולה עם חיל ההנדסה. היום אף חייל לא נלחם לבד. זו לחימה משולבת היוצרת סינרגיה מיטבית. ההכרעה בשדה הקרב תגיע ממיזוג של כמה שיותר יכולות. בימים אלה סיימנו להטמיע בכל הפלוגות הסדירות יחידות מסייעות ומיד אחר כך נבנה את אותו תהליך ביחידות המילואים. אגב, תהליך חדש המתקיים כיום בשריון הוא שילוב של מערך המילואים והסדיר. בכל גדוד סדיר יהיו שתי פלוגות מילואים. השילוב ביניהם יוצר ערך מוסף למקצועיות של החייל. בסופו של דבר, הטכנולוגיה חשובה, אבל מי שקובע הם האנשים המפעילים אותה".