בתודעה הלאומית יש שלושה מפקדי צה"ל שסיימו את מלחמת ששת הימים כמשחררי ירושלים: הרמטכ"ל דאז יצחק רבין, אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס ומפקד חטיבת המילואים של הצנחנים, מוטה גור. משלושתם, האחרון היה הפופולרי מכולם: רבין נאלץ להתמודד עם גל השמועות שנשען על ההתמוטטות הנפשית שחווה בתקופת ההמתנה לפני פרוץ הקרבות; נרקיס איבד את תהילתו אחרי הכישלון של פעולת כראמה בירדן, פחות משנה לאחר המלחמה; ואילו מוטה גור נשאר עם “סע בן צור, סע" ו"הר הבית בידינו", שנשאו אותו עד לשכת הרמטכ"ל שבע שנים לאחר מכן.

ממחקר שערכתי בנושא עולה כי להצלחתו של גור היה שותף סמוי ובכיר בעניין שחרור ירושלים - שר הביטחון משה דיין, שנכנס לתפקידו ארבעה ימים לפני תחילת המלחמה. דיין נכנס לתפקידו לאחר שראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, שהכין ואישר את כל תוכניות המלחמה, נכנע ללחץ הציבורי העצום והעניק את התפקיד לדיין.
 

לפי המחקר, התפקיד המקורי של חטיבה 55, חטיבת צנחנים במילואים בפיקודו של מוטה גור, היה לצנוח בסביבות אל־עריש ולחבור לאוגדת השריון של ישראל טל (טליק), שהייתה אמורה להבקיע דרומה דרך רפיח במסגרת מבצע נחשונים. הצנחנים היו אמורים לפעול בשילוב כוח שריון מיוחד, “אשכולות", שיונחת מהים. אלא שכבר בתשע בבוקר ביום פתיחת המלחמה, 5 ביוני 1967, עוד לפני קריסת הצבא המצרי ולפני שהתברר כי ירדן נכנסה למלחמה, העביר הפיקוד העליון את טנקי “אשכולות" לחבל לכיש כדי לתגברו במקרה שיתקיפו אותו הירדנים.
 

באותן שעות הגיעה ידיעה מודיעינית כי שני גדודי קומנדו מצריים מתכננים לחדור בלילה מירדן לישראל במטרה לחבל בשדות התעופה בישראל בניסיון נואש לנטרל את חיל האוויר. אג"ם מבצעים במטכ"ל, בפיקודו של אל"מ יצחק חופי (חקה), ייעד את חטיבה 55 של גור לעבות את מערך אבטחת שדות התעופה, ובכך למעשה “לפרק" את החטיבה ולפזר אותה ברחבי הארץ.
 

לפי הקמ"ן של מוטה, אריק אכמון, “למוטה היו ‘שפיונים' (חפרפרות) במטכ"ל, ובהם ראש ענף מבצעים סגן אלוף חיים נדל ואחרים, והוא לא חדל לשוחח איתם באותו בוקר בטלפון. על מה שוחח אינני יודע". כך כנראה נודע למוטה על התוכנית שהייתה מייתרת את תפקידו כמח"ט וגם את תקוותו להמשיך להתקדם בסולם הדרגות, והוא פעל לבטלה. כשפניתי בנושא לאלוף בדימוס ד"ר חיים נדל וביקשתי לשוחח עמו על הנושא הוא השיב: “אינני רוצה להיכנס לזה".
 

במחקר סודי שלא פורסם מעולם כתב ראש ענף היסטוריה במלחמת ששת הימים, תא"ל אברהם אילון (לנץ) ז"ל: “ניהל מפקד חטיבה 55 (מוטה) מגעים כדי להסיר את רוע הגזירה. מאמציו נשאו פרי ובסופו של דבר הוטלה משימת עיבוי מערך האבטחה של שדות התעופה על יחידת הסיור של חטיבה 4 וחטיבה 5 ויחידת חרוב". לפי אכמון: “ב־12 אמרו ה'שפיונים' שאתם הולכים לירושלים".
 


מוטה גור בתדריך עיתונאים. צילום: שמואל רחמני 


לא סביר להניח שסגן אלוף חיים נדל, הזוטר יחסית, “הסיר את רוע הגזרה". המחקר הנוכחי מעלה אפשרות חדשה ודרמטית, ש"השפיון" הראשי של מוטה היה דיין, שר הביטחון, ומוטה היה המכשיר שבאמצעותו שינה דיין את תוכנית המלחמה של המטכ"ל, לתקוף רק את מצרים ולספוג בחזיתות האחרות, ובכך שינה את ההיסטוריה של המזרח התיכון כולו. צה"ל תקף בירושלים כבר ביום הראשון של המלחמה עוד מבלי שנערך על כך דיון בפיקוד העליון, כיאה למהלך חשוב אסטרטגית מעין זה. 
 

בספרו האוטוביוגרפי כתב דיין שבנוגע לירושלים השאלה הייתה “לא אם לכבוש אותה אלא מתי ואיך" (עמוד 437). במהלך קונספירטיבי זה, שאפיין את דיין גם במבצע קדש וגם במלחמת יום כיפור, הסתמך שר הביטחון על הברית בינו לבין מוטה. דומה שדיין ראה במוטה תחליף לאריק שרון בכל הקשור לביצוע משימות ביטחוניות רגישות. ייתכן ששרון הפחיד אותו כמתחרה וכאדם לא צפוי שאי אפשר לסמוך עליו (עם זאת, במלחמת יום כיפור נאלץ דיין לקשור ברית עם שרון משום שהיה אחד משני המפקדים הבכירים בשטח ואולי גם משום שלא היה לו תחליף - מוטה שהה בארצות הברית כנספח צה"ל).


הר הצופים תחילה


האפשרות שהירדנים מתכוונים להשתלט על הר הצופים מקורה בטעות מודיעינית קשה, או אולי במניפולציה: בשעה עשר וחצי בבוקר הודיע רדיו קהיר ש"הירדנים כבשו את ג'בל מוכאבר". באמ"ן תורגם “ג'בל מוכאבר" ל"הר הצופים", ובמטכ"ל פירשו את זאת כאילו הירדנים מתכוונים להשתלט על הר הצופים. נשאלת השאלה, אם אכן הייתה זאת כוונת הירדנים - מדוע הם הכריזו על כך מראש?
 

לצורך הגנה על הר הצופים, שהיה המתחם המוגן ביותר במזרח התיכון, ושלפי קצין אג"ם של חטיבה 16 הירושלמית, סא"ל בדימוס עמוס נאמן, לשום כוח ירדני לא היה סיכוי לכובשו, שלח צה"ל שתי חטיבות - 10 של השריון ו־55 של הצנחנים, שהייתה העתודה המטכ"לית. ההנחיות לכך היו של דיין והאישור לכך התקבל בדיון אצל ראש הממשלה אשכול בשעה 12:30 בצהרי היום הראשון למלחמה. השאלה אם היה נכון להקצות כמעט את כל העתודה הצה"לית להגנה על מתחם קטן ומבוצר שכלל לא הותקף - לא נידונה ב־48 השנים שחלפו מאז המלחמה.
 

חצי שעה לאחר מכן השתלטה פלוגה ירדנית על ארמון הנציב, באזור ג'בל מוכאבר בדרום ירושלים. רבע שעה לאחר מכן קיבל מח"ט 10, אורי בן־ארי, פקודה לכבוש את צפון ירושלים ולהשתלט עד ארבע לפנות בוקר על תל אל־פול, החולש מצפון על רכס הכניסה לבירה. באותה שעה קיבל מוטה פקודה לשלוח גדוד צנחנים אחד לירושלים. המחקר הסודי של לנץ מספר כי “כוונת מוצב הפיקוד העליון הייתה להפעיל את הגדוד בפריצת דרך מבית הספר לשוטרים לכיוון הר הצופים". אבל לנץ טוען כי מוטה אמר למג"ד יוסי יפה כי המשימה היא תגבור הקו העירוני, הגובל עם העיר הערבית (עמ' 195).


הקרב על ירושלים ומוטה גור. צילום: ארכיון צה"ל 

 

לפי דברי דיין במוצב הפיקוד העליון, קיבל מוטה פקודה לשלוח את כל החטיבה לירושלים ולהתייצב אצל אלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס במטהו ברמלה. במקביל אסר דיין לסלק את הירדנים מארמון הנציב והפעולה שם הייתה, לפי עמוס נאמן, בניגוד להוראתו. גם כאן עולה שאלה - אם הירדנים כבשו שטח בדרום העיר, מדוע פקד דיין לתקוף דווקא במרכז ובצפון הגזרה?
 

אז האם פרשת הר הצופים לא הייתה סיבה אלא תירוץ? ואולי גם הטעות המודיעינית הייתה תרגיל שנועד לשנות את מהלכי המטכ"ל והממשלה? מי שמחפש חיזוק לכך יוכל למצוא אותו בדמותו של אלי זעירא - רל"ש הרמטכ"ל דיין בשנות ה־50, ראש מערך האיסוף באמ"ן (והאחראי על האזנות לרדיו ועל תרגומן) בששת הימים וראש אמ"ן במלחמת יום כיפור. במילים אחרות: שלוש מלחמות, שלושה סימני שאלה מודיעיניים, אותו אדם. 


סע, בן צור, סע

אנחנו עדיין ב־5.6.1967, השעה היא 14:50. שר הביטחון דיין אומר במטכ"ל כי “יש להתחבר להר הצופים דרך שייח' ג'ראח בתנאי שנוכל להחזיק בהר בכוחות המצויים בו". השר הורה לחטיבה 55 להרחיב את הפריצה באזור בית הספר לשוטרים. קצין האג"ם עמוס נאמן טוען כי התחברות להר הצופים דרך בית ספר לשוטרים הייתה בניגוד לכל התוכניות של צה"ל עד אז. מכאן סביר להניח כי כל המהלכים של מוטה בירושלים, שעמדו לכאורה בניגוד לתכנון של המטה הכללי ושעליהם ביקרו אותו רבים אחרי המלחמה, סוכמו עם שר הביטחון.
 

בערך באותה שעה התייצב מוטה עם קציני החטיבה שלו אצל האלוף נרקיס ברמלה. בספרו “הר הבית בידינו" כתב מוטה: “המשימה - כיבוש אזורים בנויים בירושלים. בית ספר לשוטרים. מנדלבאום. ביקשתי מהאלוף שלא נטפל בגבעת המבתר ולהעדיף את רוקפלר ואת העיר העתיקה. האלוף אישר. שנינו הבינונו את חשיבות המאורע ההיסטורי ועוזי נרקיס נתן לי יד חופשית בפעולה בתוך העיר. כשיצאתי מהאלוף נתקלתי ברב הפיקוד. הוא חיבקני ונישקני. הבטחתי לו: ‘אנו נשחרר את ירושלים...' ביקשתי מקצין ההנדסה הפיקודי, סא"ל י' דורי, למצוא לי דרך לפרוץ לעיר העתיקה ולהכין את חומר הנפץ. אני מקווה שנצליח להיכנס לעיר העתיקה". בתיאור של מוטה את הפגישה עם נרקיס אין אזכור של הר הצופים. הספר נכתב ב־1974 וקשה להניח שעד אז שכח מוטה את משימת הר הצופים.
 

אכמון, שנכח גם הוא בפגישה אצל נרקיס, טוען שאין קשר בין הכתוב בספר לבין תוכן הפגישה וש"מדובר בהגיגים של מוטה". לדבריו, אצל נרקיס ניתנה פקודה פורמלית לחבור להר הצופים, ובסיומה אמר אלוף הפיקוד: “אני מקווה שתגולו את החרפה של 48'". לפי קצין האג"ם של החטיבה, עמוס ירון, שגם הוא היה אצל נרקיס, “על העיר העתיקה לא דובר שם. אינני יודע מה היה בראש של מוטה, אבל על העיר העתיקה התחילו לדבר אחרי שחברנו להר הצופים". 
 

לפי ירון, בלילה הראשון הם הוטרדו בעיקר מכך שתוכרז הפסקת אש ולכן יש למהר לתקוף ולכבוש. אבל לו הייתה מוכרזת הפסקת אש ממילא היה מתבטל האיום על הר הצופים ולא היה צריך להילחם בגבעת התחמושת כדי להגיע אליו. מכאן שלא הר הצופים העסיק את מפקד החטיבה. אל"מ בדימוס דן זיו, שהיה אז סמג"ד 71, אמר לעיתונאי אנשיל פפר ש"מטרת החטיבה הייתה כיבוש העיר העתיקה".
 

אם מוטה כתב אמת בספרו, מדובר, לפחות, בנוהל קבלת החלטות איום ונורא, כפי שחזר על עצמו בשתי מלחמות לבנון, והוא גובל בקונספירציה. הדבר מלמד שמשהו היה רקוב בממלכת הביטחון של ישראל. אם אכמון וירון צודקים, הרי מוטה, שפרסם את ספרו כשהיה רמטכ"ל, התכוון לנכס לעצמו את תהילת שחרור ירושלים. כך או כך, מדובר בהתנהלות מעוררת שאלות.


איפה המח״ט?


על חטיבה 55 הוטלה משימה כמעט בלתי אפשרית: בנוהל קרב מקוצר מאוד - להחליף משימה של צניחה בחולות סיני בקרב היתקלות בשטח בנוי ובהתקפה על יעד מבוצר. לצנחנים שביצעו את המשימות לא היה כל כך ברור מהן, והם שילמו ב־97 הרוגים ובלמעלה מ־400 פצועים - שישית מהחטיבה. בתודעה הלאומית יצא מוטה גיבור־על, בחטיבה 55 פחות. 
 

קרב גבעת התחמושת נמשך שש שעות. מוטה שהה עם מטהו מאחור, לא היה מודע לאירועים ולא פעל כדי להקטין את המחיר. למרבה האירוניה, את כל הדברים הקשים שהטיח מוטה בשרון לאחר קרב המיתלה בקדש היה אפשר לומר עליו לאחר קרב גבעת התחמושת.


מוטה גור בגבעת התחמושת לאחר המלחמה

מפקד הפלוגה יורם זמוש סיפר בראיון לפפר: “לא ראינו את המח"ט בשום רגע". תא"ל אורי בן־ארי ז"ל, מפקד חטיבה 10, אמר לפפר: “הצנחנים עשו מורשת קרב מחורבנת. הם היו צריכים לעזוב את הגבעה (התחמושת) הזאת עם הזנב בין הרגליים וללכת הביתה". האלוף בדימוס דורון רובין, מבכירי מפקדי הצנחנים מאז הקמת המדינה: “בירושלים היה מחדל. בלוף. שרלטנות. הקרב על גבעת התחמושת היה אומלל. עומד אורי בן־ארי על גבעת המבתר ואומר לעוזי נרקיס: ‘תוריד את הצנחנים ותן לי להיכנס עם טנקים'. נרקיס אמר לו: ‘ירושלים היא של מוטה'. אין קרב חטיבתי. יש תנועת גדודים שאינם מחפים אחד על השני. הסיפור של הצנחנים בירושלים מלא הרואיקה, אבל הקרב נכשל. מרגיזה אותי גם הכניסה הדרמטית שלו לעיר העתיקה".
 

אכמון דוחה את הביקורות על מוטה וטוען כי בתנאים הבלתי אפשריים כמעט שאליהם נקלע בירושלים הוא תפקד באופן מיטבי. עמוס ירון אומר שהכישורים הטקטיים של מוטה ושל בני דורו ממלחמת העצמאות היו חלשים, הם לא היו מקצוענים. אך הכושר האופרטיבי שלו היה מצוין והוא היה מנהיג. ירון דוחה את הביקורות על קרב גבעת התחמושת ואומר: “נלחמו שם כמו שצריך. היה קרב קשה, אך לא היה שום פתרון אחר. תמיד מפקדים אחדים לא מתפקדים, אך ככה זה בכל הקרבות. נכנסנו עם הראש בקיר לגבעת התחמושת כי חייבו אותנו לעשות זאת. אכן לא הערכנו שלחימת הירדנים תהיה כפי שהייתה. זה הלקח היחיד שלי מקרב גבעת התחמושת".


צילום עם האלוף

אחרי מלחמת ששת הימים פיקד מוטה על רצועת עזה וצפון סיני. הציניקנים אמרו שהוא נשלח לשם כעונש על תפקודו הגרוע בירושלים. הוא הגיש תוכנית להרוס את מחנות הפליטים ולבנות לתושביהם בתים חדשים. דיין דחה את התוכנית. 
 

ב־1969 מונה לאלוף פיקוד הצפון. האלוף בדימוס אורי שמחוני פיקד אז על סיירת אגוז שביצעה כמעט מדי לילה מארבים וחדירות בגבול לבנון. לדבריו, “מוטה היה אלוף פיקוד פנטסטי בכל ההיבטים. מוטה נכנס לפרטים בכל התכנונים, הוא חיכה לנו על הגבול בכל החדירות והשתתף אישית בכל התחקירים מיד כשהסתיימה הפעולה. בשנים שפעלתי בצפון תחת פיקודו הייתה הצלחה של מאה אחוז. הוא ידע ‘להסתחבק' עם לוחמים, בלי שום דיסטנס, בלי משחקי מנהיגות. לא היו ספקות לגבי יכולותיו. הוא ידע בדיוק כמה הוא שווה, ידע לעודד אנשים, ואחרי כל הצלחה מבצעית הזמין את הלוחמים ללשכתו והעניק להם שי למזכרת וצילום עם האלוף".
 

לרמטכ"ל דוד אלעזר ולסגנו, האלוף ישראל טל, הייתה דעה שונה. לדברי טל, מוטה נהג להעביר למטכ"ל דיווחים לא אמיתיים על מהלכי הסורים כדי להשיג אישורים לבצע פעולות, ומשקיבל אישור הוא לא ביצע. הוחלט, לדברי טל, לסלק את מוטה מצה"ל, אבל כדי להסתיר את העניין - למנות אותו לפני כן לנספח צה"ל בארצות הברית. למוטה הייתה גרסה אחרת. בספרו “ראש המטה הכללי" כתב שדיין ביקש למנותו לרמטכ"ל ב–1972, אחרי חיים בר לב, וקיים איתו שיחות אחדות על כך ב–1971 כשהיה אלוף פיקוד. לבסוף הודיע לו דיין שעליו למנות את דוד אלעזר. אז ביקש מוטה מדיין להישלח לארה"ב כנספח, “ואחר כך אחזור לשרת בתפקיד ראש אג"ם".
 

אכמון: “מוטה טלפן אלי בהתרגשות ואמר ששעתיים לפני כן טלפן אליו דיין והציע לו להיות סגנו של אלעזר. מוטה השיב לדיין: ‘השניים האלה לא יחרשו באותה מחרשה. אני רוצה להישאר בצבא. שלח אותי בתור נספח לוושינגטון. חשוב לי הפרק הבינלאומי'. מוטה אמר לדיין, כל החברים שלי אומרים לי שאני מטורף, אבל אני יודע שאם אהיה סגנו של דדו יהיה פיצוץ ולעולם לא אהיה רמטכ"ל. אני מעדיף לחכות. יש לי סבלנות". לפי אורי שמחוני, “אף אם אלעזר וטל ביקשו להיפטר ממוטה, דיין לא היה נותן להם לסלקו מצה"ל. הם היו קרובים מאוד".


בין אנטבה לליטאני

קשה להאמין ששירות בישראל בזמן מלחמת יום כיפור היה שולח את מוטה גור ללשכת הרמטכ"ל, אבל למזלו באותה העת הוא היה בוושינגטון. אביתר בן צדף, עורך כתב העת “מערכות" לשעבר, טוען ששר ההגנה האמריקאי אמר לו כי “בגלל שני יהודים משלוחי העזרה האמריקאיים במלחמה לא היו יעילים: מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר והנספח מוטה גור". 
 

אחרי המלחמה חזר מוטה לקדנציה שנייה לפיקוד צפון. בספרו “מצפון ומים" כתב ש"אין תחליף לתחקירי מלחמה לשם הכרת המפקדים והלוחמים ולשם הסקת מסקנות נכונות לגבי העתיד". כעבור ארבעה חודשים מינה אותו דיין לרמטכ"ל, במקומו של אלעזר שהתפטר אחרי פרסום דוח הביניים של ועדת אגרנט. רק שלושה חודשים חלפו מאז מונה לרמטכ"ל, ומוטה הצהיר בכנס קצינים בכירים בבאר שבע (25 יולי, 1974) “אנחנו לא נציג עוד לקחים... צה"ל גמר את התחקירים של מלחמת יום כיפור בדרום, ואני אינני מתכוון להיכנס להרבה לקחים, מכיוון שהיו לנו הרבה כנסי לקחים, ובהם סיכמנו את מרבית הדברים".
 

מדובר, כמובן, בהצהרה מאוד בעייתית, שהמרוויח העיקרי ממנה היה המפקד העליון של הצבא - משה דיין. תא"ל בדימוס אמציה חן (פאצי) טוען שבהחלטתו של מוטה שלא לחקור את ליקויי מלחמת יום כיפור כדי להפיק לקחים, הוא גרם נזק לצה"ל ולמדינה. לדברי פאצי: “אם היו מפיקים לקחים ממלחמת יום כיפור, מצבה של ישראל היה שונה היום באופן משמעותי. דוגמה כואבת מאוד שנבעה מהיעדר תחקור והפקת לקחים ממלחמת יום כיפור: שיתוף הפעולה בין חיל האוויר לבין כוחות הקרקע במלחמת לבנון הראשונה היה גרוע מאוד בהשוואה למלחמת יום כיפור. ייתכן מאוד שהפקת לקחים אחרי 1973 הייתה מונעת אובדן חיי אדם ב–1982". 
 

פאצי מספק עוד דוגמה: “ב–1972 התפרסם דוח של הפנטגון האמריקאי שקבע שהסגסוגת שממנה מורכב נגמ"ש 113־M הופכת לחומר דליק מפגיעה של מטען חלול, עקב החום הכבד שנוצר. מוטה צייד את צה"ל ב–15 אלף נגמ"שים כאלה, ואחרי המבחן הראשון בשלום הגליל הורו בצה"ל להוציא את הנגמ"שים הללו משימוש. לו חקר את מלחמת יום כיפור היה מבין שהבעיה הייתה לא היעדר המודיעין אלא היעדר מוכנות, שגרם לצה"ל להפתיע את עצמו. כישוריו הנמוכים של מוטה וחוסר הבנתו במעשה הצבאי הביאו לכך שהוא יצר מחסום, שלא נפרץ עד היום, לחקר אותה מלחמה ולמידת השפעתה עד היום".

אבל אצל מוטה הכל היה תזמון, וכך יצא שהוא היה הרמטכ"ל באנטבה - מיתוס–על בשיח הישראלי. חקר עומק של המבצע מלמד שמוטה דווקא התנגד לו. הוא חזר בו לאחר שאנשי חיל האוויר "עבדו עליו" ו"הוכיחו לו", כביכול, שאין בעיה לנחות בשדה תעופה חשוך. מוטה גם הוביל את צה"ל למבצע ליטאני בדרום לבנון, לא בדיוק “הצלחה", על פי המפקד בשטח, אלוף פיקוד הצפון דאז, יאנוש בן גל, שמעיד כי “כישלון המבצע הוביל את צה"ל לתכנן מיד עם סיומו את מלחמת לבנון הראשונה".

מוטה גור השתחרר מצה"ל באפריל 1978, נכנס לעסקים ואחר כך גם לפוליטיקה. הלך למפלגת העבודה, תחילה נמנה עם מחנה פרס, אחר כך עבר אל רבין. כיהן כשר הבריאות בממשלת האחדות, אחר כך כשר בלי תיק ואז שב לכהן כח"כ. בביקורו בניו יורק ב–1983 התקשר מוטה לנספח צה"ל בוושינגטון, האלוף אורי שמחוני, וביקש להיפגש. “עליתי על השאטל", מספר שמחוני, “ואחרי 50 דקות הייתי בניו יורק. היה יום יפה ושוחחנו בהליכה בסנטרל פארק. אמרתי לו: ‘מוטה, כולם חשבו שאתה הולך עד הסוף ותהיה ראש ממשלה. מדוע נעצרת?'. ומוטה השיב: ‘הבנתי שהמחיר לא שווה את זה'". חלפו כמה שנים והמגמה כמעט השתנתה, כשבממשלת רבין ב–1992 כיהן כסגן שר הביטחון ונחשב למועמד המוביל לרשת את רבין בתפקידו. כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, בשלב מסוים הציע לו רבין את תפקיד שר הביטחון, ואילו מוטה, שהמחלה כבר פשתה בגופו, סירב. שלושה חודשים וחצי לפני שנרצח רבין, שאותו היה אמור לרשת, התאבד מוטה ביריית אקדח.