בצהרי 3 באוגוסט 2014 הרגיש סא"ל ארז אלקבץ, אז מג"ד 13, כיצד משתחרר המשא הכבד שהוטל על כתפיו.

השמש קפחה מעל שטחי הכינוס שליד קיבוץ בארי, שלחה קרניים בוערות אל פניהם המיוזעות של לוחמי גולני, שאך סיימו 14 ימי לחימה אינטנסיביים בשכונת שג'אעייה, מעוז ארגון חמאס בעזה. אלקבץ סקר את עיניהם הטרוטות של חייליו והבחין כי מבטם השתנה. קשה היה לפספס את הכאב, את הלאות ובעיקר את ההתבגרות המהירה שעטפו אותם בן לילה. ואז דוממו נגמ"שי הנמ"ר המאובקים את המנועים ושקט כבד השתרר במתחם, מותיר מאחור את המולת הקרב ושאון ההפגזות.

“מי שחווה לחימה, נתקל במחבלים, ראה את החברים שלו נפצעים ונהרגים, הוא לא אותו אדם", אומר סא"ל אלקבץ בראיון ראשון, המתקיים ימים ספורים לאחר שהחל את תפקידו החדש כסגן מפקד חטיבת גולני. “הושבתי את החיילים על הקרקע מולי וידעתי שצריך לחבר את השברים, לתת להם אפשרות לעכל. אלה היו רגעים רגשיים ואינטימיים, רק שלי ושלהם, והם לא פחות חשובים מהלחימה כתף אל כתף או מתדריכים בטרם קרב. כמפקד, הרגשתי צורך לתת להם מבט כולל על הקרבות שעברנו, לפרוס בפניהם את ההישגים של הגדוד, את המנהרות שנחשפו, את עשרות המחבלים שנהרגו, למרות האבידות הקשות שספגנו. בסיום השיחה הזכרתי את שמותיהם של כל החללים. מניתי אותם אחד אחד. הלוחמים רק הקשיבו ולא שאלו דבר. בשלב הזה הם עדיין לא הפנימו כי כמה מחבריהם לא יחזרו עוד לעולם".

כבר בשעתיים הראשונות ללחימה התמודד גדוד 13 עם אובדן כבד. בדיוק 34 דקות לאחר חצות נהרגו במקביל המקלען שון כרמלי וכן שבעת לוחמי הנגמ"ש, שפוצץ על ידי טיל נ"ט באחד הקרבות הדרמטיים של מבצע צוק איתן: בן וענונו, דניאל פומרנץ, שון מונדשיין, שחר תעשה, אורן נח, מקס שטיינברג ואורון שאול, שהוכרז תחילה כנעדר.

חללי גולני בשנפלו בקרב בשג'עייה. צילומים: באדיבות המשפחה, אריאל בשור, יח"צ, דובר צה"ל

בשנה האחרונה, עם שוך הקרבות וסיום התחקירים הצה"ליים, עבר הגדוד תהליך של שיקום ובנייה מחדש, שנועד להתגבר על הטרגדיה ולשמר את מוכנותו ללחימה. החיילים הוחזרו מיד לשגרת האימונים, לצד שיחות אישיות וליווי משפחות החללים. רק מחלקת הסיור והתצפית, שמרביתה נספתה בתקרית הנגמ"ש, נותרה מיותמת לאורך חודשים ארוכים, כמו פצע המסרב להגליד. לאחרונה הוקמה המחלקה מחדש עם גיוסם של לוחמים צעירים.

כניסתה של השנה העברית החדשה מסמנת עבור אלקבץ תקופה חדשה. הוא מתמודד עם תפקידו הטרי נטול הלוחמים, ושוקד על עבודת מטה שנועדה להכין את החטיבה החומה לקראת הקרבות הבאים.

גם במישור האישי מתחוללת בו התרעננות - בעוד כחודשיים יהפוך לראשונה לאב. שינוי הסטטוס מעצים אצל אלקבץ את ההכרה בעומק תחושת האובדן בקרב ההורים השכולים. “החללים ילוו אותי לכל אורך חיי", הוא אומר, “אבל כעת מצטרפת לכאב גם משמעות נוספת. עוצמת הסבל הנובעת מאיבוד ילד הינה בלתי נתפסת. המחשבה על כך צובטת בכוח בבטן".

אתה מרגיש שהצלחת להתקדם בשנה האחרונה אחרי שג'אעייה ואסון הנגמ"ש?
“אני לא קורא לאירוע שעבר הגדוד אסון או תקרית. זו הייתה מלחמה. שבעת חיילי מחלקת התצפית הינם לוחמים שנהרגו בשדה הקרב. השימוש במילה 'אסון' תוך כדי תיאור לחימה עלול להצביע על התרשלות שלא הייתה. האסון הוא של המשפחות. כגדוד, חזרנו למשימות השגרתיות, אבל אי אפשר לומר שלא עברנו כלום. שמונת החללים ושיקום הפצועים ממשיכים ללוות אותנו, ונשאר גם עוד פרק אחד פתוח והוא אורון שאול. קשה לעמוד מול ההורים, זהבה והרצל, ולומר שאין להם קבר להתייפח עליו. כל עוד שרידי גופתו של אורון לא יוחזרו לישראל, הגדוד והלוחמים לא יסגרו את המעגל של צוק איתן".


לא לחשוב

שג'אעייה, הממוקמת במזרח עזה, נחשבת לשכונת טרור שבנייתה תוכננה בקפידה על ידי חמאס. מתחתיה נבנו במשך שנים עשרות מחילות ותשתיות, שבהן מוסתרים משגרי רקטות, אמצעי לחימה ומחבלים, ושחלקן מגיעות עד לשטח ישראל. לתוך קן הצרעות של חמאס נשלחה חטיבת גולני. על גדוד 13 הוטל להשמיד שתי מנהרות התקפיות בעומק 25 מטרים באדמה, שנחפרו לצורך פיגוע רב־נפגעים ביישובים כפר עזה, נחל עוז והסביבה.

הרצועה לא הייתה זרה למג"ד לשעבר, אלקבץ. הוא הכיר את השכונה וצפה את ההתנגדות. לשטחי הכינוס הגיע אלקבץ מגזרת החרמון השקטה. לאחר היערכות בת שבועיים נקבעה שעת השין למוצאי שבת, 19 ביולי. בשעות הבוקר כינס אלקבץ את 400 לוחמיו לתדריך ולמורשת קרב.

“מה שנשמע להם ביומיום כהיסטוריה מיותרת, החדיר בהם באותו רגע אמונה", הוא אומר, “סיפרתי להם שגדוד 13 נלחם בעזה כבר ב־48', ולאחר מכן הוספתי שלא חוזרים הביתה עד שלא מבצעים את המשימה. הבהרתי שיש סיכוי שלא כולנו נחזור. שיהיו פצועים ועלולים להיות הרוגים. זה היה סוג של תיאום ציפיות, ואתה אומר את המילים האלה גם לעצמך. כשירד הערב תפסתי גם את המפקדים לשיחה והתכנסנו לגוש כמו שחקני פוטבול. אמרתי שאני סומך עליהם, בוטח בהם ומאמין שגדוד 13 יבצע את מה שהוטל עליו".

בשעה 22:30 הכריז מח"ט גולני, אל"מ רסאן עליאן, על תחילת המתקפה והורה לפתוח את שערי המתכת המובילים לעזה. מיד לאחר הכניסה התפצל גדוד 13 לשני טורים. הדרומי בפיקודו של אלקבץ והצפוני באחריותו של הסמג"ד.

הבטת באותם רגעים בחיילים ותהית מי מהם לא יחזור בחיים?
"ברגע שנתתי את הפקודה לנוע, חשבתי עליהם ועל אשתי. המחשבה שלא כולם יחזרו עולה לרגע, אבל אתה לומד לייצר לה מחסומים, אחרת אי אפשר לתפקד. כבר בכניסה קיבלו את פנינו מטחי פצמ"רים וארטילריה כבדה. אין לך זמן למחשבות, אתה מרוכז בלחימה".

היה גם פחד?
"מי שאומר כי הוא אינו מפחד הוא שקרן. בשדה הקרב אתה ממוקד מטרה, אז לא חושבים על הפחד, רק על המשימה. עמדתי בנמ"ר עם חצי גוף והמראה מסביב היה סוריאליסטי. ענני אבק, יריות, ופצמ"רים שממלאים את השמיים. אלא שכמו בחיים, כל מה שתכננת מקבל צורה אחרת. תוך שעתיים גדוד 13 היה במצב שונה. לאחר חצי שעה של נסיעה, חציית פרדסים ומטעים, נכנסנו לאזור עם מפעלי בטון ומבנים תעשייתיים. ממול ראיתי את בנייני המגורים של שג'אעייה. עצרתי מתחת לבית החולים וופא, הצמוד למטע זיתים, והכל מסביב היה חשוך. נפתחה עלינו אש מכיוון בית החולים, ושון כרמלי, שונצ'וק, התרומם מהנמ"ר שנסע לפני וירה לכיוונם. במטע ארבו לנו מחבלים, והם פגעו בשון, שנהרג במקום. שניות אחר כך שמעתי דיווח בקשר, 'נתקלנו משמאל, נתקלנו משמאל', ומשהו בטון הדיבור של הקשר גרם לי לדקירה בבטן. עזבתי את הכוח שלי והתקדמתי לעבר הטור השני. הם היו במרחק 300 מטר ממני, אבל בינינו חצצו בניינים. כשהתקרבתי אליהם ראיתי קודם כל בעירה עצומה. רצתי לעבר הלוחמים ברגל. חציתי מטע לימונים ועד היום אני זוכר את הריח שהיה באוויר. עד היום, בכל פעם שאני מריח לימון, זה זורק אותי בחזרה לאחור. כשהגעתי לחיילים אמרתי 'לא לדאוג, אלקבץ פה, אל תהיו לחוצים'. זה אולי נשמע עכשיו טיפשי, אבל היה חשוב לי להרגיע אותם. תפסתי את שני החיילים שהיו מחוץ לנגמ"ש הבוער, המ"מ והקשר, ושאלתי מה קרה. בראש כבר ידעתי ששבעה נפגעו, כי בכל נגמ"ש היו תשעה לוחמים".

ניסיתם לכבות את הלהבות?
"אי אפשר לכבות נגמ"ש בוער במטפי כיבוי. זה היה אבוד. בדקתי רק שאין עוד מחבלים מסביבנו, כי היריות לא פסקו".

"אני שלם עם השיקולים המבצעיים, אבל ממש לא שלם עם התוצאה". הנגמ"ש ההרוס שנפגע בקרב בשג'עייה. צילום מסך: מתוך ערוץ 2

חיפשתם פצועים?
"כשרואים את גובה הלהבות ועוצמת האש, מבינים שאין את מי להציל".

איך הרגשת כאשר תוך שניות ספורות איבדת שמונה לוחמים?
“כמו בעיטה חזקה בבטן, אבל ידעתי שאסור לתת לכאב להשתלט עלי".

בעוד הנגמ"ש בער בשטח, המשיך הגדוד להתקדם תחת אש. כל כמה דקות נשמעו בקשר דיווחים על נפגעים מהחטיבה. בתחילה זה היה המח"ט עליאן, אחר כך נפצעו קשה גם מפקד גדוד הסיור, סא"ל רועי לוי, ומפקד סיירת אגוז, סא"ל י'. ליל הדמים המשיך לגבות קורבנות בקרב הקצונה הבכירה של גולני כאשר סמג"ד הגדס"ר, צפריר בר אור, וקצין האג"ם, צביקה קפלן, נהרגו מפגיעת טיל נ"ט. עד שהתמקמו באחד הבניינים בשכונה ספג גדוד 13 כ־30 פצועים, אולם המשיך להילחם והצליח לחסל באותן שעות 16 מחבלים.

לקחת בשלב מסוים רגע לעצמך וחשבת על האובדן של הגדוד?
“זה קרה כ־20 שעות אחר כך, כאשר הייתה הפוגה קלה להתארגנות. הייתי בחוץ והתרחקתי מעט מהקשרים שלי כדי לקחת שתי דקות של שקט. ישבתי לבד על אבן עם הקסדה על הראש והאפוד. שדה הקרב לא חדש לי וגם לא הרוגים, אבל זו הפעם הראשונה שכמפקד אני מאבד שמונה חיילים בלילה אחד. הרגשתי אחריות עצומה, אבל ידעתי שנמשיך. אם חמאס חשבו שיש להם ראש קשה, אז הם גילו שגולני הוא ראש קשה עוד יותר".

האבידות הרבות והפגיעה במפקדים הבכירים לא ריפו את ידיכם?
“מה פתאום. רק התחזקנו. החטיבה התעצמה מתוך הכאב ולא נתנה לעצמה להתמוטט. לאורך מלחמות ישראל איבדה גולני יותר לוחמים מכל חטיבה אחרת - ולא נשברה. יש לנו משימות ואנחנו נעמוד בהן".

וגדוד 13 אכן ביצע את המוטל עליו, ואף יותר. הלוחמים איתרו את שתי המנהרות ההתקפיות ופוצצו אותן. במהלך שהותם בעזה חיסלו כ־80 מחבלים והשמידו 20 מחילות נוספות, שהיוו מעין עיר תחתית של שג'אעייה.

לומר את האמת

מבצע צוק איתן גבה את חייהם של 67 לוחמים וקצינים בצה"ל, אולם פיצוץ הנגמ"ש נצרב בתודעה הישראלית כאירוע מכונן ושנוי במחלוקת, כאשר התברר שבראש הכוח הוצבו שני נגמ"שים ישנים ולא נמ"רים משוריינים. לפני כחמישה חודשים הסתיימה העבודה על התחקיר הצה"לי הנוגע לתקרית, ולאחריה הורה שר הביטחון משה יעלון לייצר 250 נגמ"שי נמ"ר נוספים. חלקם יצויד במערכת מיגון נגד טילי נ"ט, המכונה “מעיל רוח".

איך התמודדת מול ההורים לאחר פרסום התחקיר?
“קודם כל חייבים לומר להם את האמת. לא קל לבקר אצל הורים שכולים, ומי שאיבד לוחמים בשדה הקרב מכיר את תחושת האחריות שרובצת על הכתפיים. להורים לא משנה אם הבן נהרג בתקרית הרואית זו או אחרת, בסופו של קרב הוא לא חזר הביתה".

היו הורים שהתפרצו כלפיך?
“כן, אבל זה לא נובע מכעס אלא מכאב".

היה לך קשה עם הביקורת הציבורית?
"יותר קשה להיות הורים שכולים. אין לי מילה רעה אחת כלפי מה שנכתב בתקשורת על התחקיר, ובטח שלא כלפי הציבור שתמך בנו לאורך המבצע. אני לא מתעלם מהביקורת אבל גם לא עוסק בה. חשובות לי משפחות החללים. לפני כחודש וחצי לקחתי אותן לשטחי הכינוס בדרום, והן ראו את המקום שבו ישנו ילדיהן ומהיכן יצאו למלחמה. בזכות המשפחות אנחנו כאן. ההורים יודעים שהם יכולים להתקשר אלי מתי שהם רוצים ולהזמין את המפקדים לכל אירוע זיכרון או הנצחה. למשל, ביום חמישי שעבר השתתפתי במסיבת טראנס לזכרו של דניאל פומרנץ, כי בהודעה האחרונה שהשאיר למשפחה הוא ביקש שיזכרו אותו שמח דרך מסיבות כאלו שיתקיימו כל שנה".

הלווייתו של מקס שטיינברג ז״ל. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

אתה עדיין חושב על קבלת ההחלטות שלך בצוק איתן?
“כל הזמן".

יש בך חרטות?
“זה לא פייר כלפי או כלפי החללים וההורים השכולים. זה לא פייר לשאול אם ואם ואם. קיבלתי החלטות ואין דרך לברוח מהן. זו האחריות שלי, אלה השיקולים שלי. ההחלטות נבעו מהערכת מצב והיו נכונות לאותו רגע. זו בעיה לשפוט בדיעבד. אם אתעסק במה היה עלול לקרות, אם משהו היה מתנהל אחרת, לא אצא מזה. תמיד אפשר לשאול מדוע חטיבת גולני נכנסה מכאן, מדוע גדוד 13 פעל שם. כל חייל שנהרג בשג'אעייה לא היה צריך להיות שם. בן וענונו היה אמור להיות בכלל בקורס בדרום, אבל הוא שיגע את המפקדים שלו שהוא רוצה להצטרף ללחימה. אורן נח לא גדל בגדוד 13, אלא בגדס"ר, ולאחר שנפלט משם ביקש שאעשה מאמץ להחזיר אותו. רציתי אותו אצלי, כי ידעתי שמדובר בלוחם איכותי, והוא אכן הפך למ"כ מדהים ונערץ על לוחמיו. גם שון מונדשיין חזר במיוחד ללחימה מקורס מ"כים, ושחר תעשה היה בכלל במודיעין והתעקש לחזור לגדוד כדי לשמש נהג של הנגמ"ש. על כל הלוחמים יש לי סרט בראש, אבל אם אתעסק בזה כל הזמן ואתחבט ללא הפסקה, לא אוכל לקבל החלטות".

אתה נשמע שלם עם ההתנהלות שלך במבצע.
"אני שלם עם השיקולים המבצעיים, אבל ממש לא שלם עם התוצאה".

הלחימה בעזה חוזרת אליך בחלומות?
"אני חושב עליה רק בהקיץ. הקרב הזה מלווה אותי כל הזמן בראש ובלב".

להמשיך קדימה

ארז אלקבץ (35) נולד בחיפה וגדל במעלות כילד שקט שאהב לנגן על פסנתר. הוא רצה להתגייס לחיל קרבי ונשלח לגיבוש צנחנים. כשהתבקש לעלות על המשקל, הטמין אלקבץ בכיסו אבנים. כחייל שנחשב לרזה מדי הוא נשלח לגולני, ומעולם לא הצטער על כך. לחטיבה החומה היה ייצוג מכובד במשפחתו. משה מועלם, המג"ד שנהרג באסון המסוקים בשנת 1997, היה בעלה של דודתו, שולי, חברת הכנסת לשעבר.

את רוב המסלול עשה אלקבץ בגדוד 13, למעט גיחות קצרות לגדס"ר ולגדוד 51, והמשיך עד תפקיד המג"ד. במהלך שירותו השתתף במלחמת לבנון השנייה, במבצע עמוד ענן ובעופרת יצוקה. הגדוד שלו היה האחרון שיצא מעזה בסיום ההתנתקות. אחרי מבצע צוק איתן המשיך אלקבץ לפקד על הגדוד, עד לפני כחודש.

שעות ספורות לאחר שיצא מעזה עם חייליו, החל אלקבץ בתהליך ההבראה של הגדוד. "כינסתי את החיילים ודיברנו על המבצע, אבל גם חייבתי אותם להתקלח ולהתגלח, לשים גומיות בנעליים ולחזור למשמעת הרגילה. חיילים שלא ביצעו את הפקודות נשפטו והוכנסו לכלא. עשיתי הכל כדי שלא ישקעו או יאבדו כיוון".

זו נשמעת התנהלות קשה מול לוחמים שאיבדו את חבריהם שבועיים לפני כן.
"אני לא יועץ פסיכולוגי, אבל אני מאמין שהמשמעת היא שמנעה מהם לצלול לייאוש. עוד בתקופת הביניים, שבה שהינו עדיין בשטחי הכינוס, הנהגתי מסדרי בוקר, אימוני ריצה ושגרת טיפול בנגמ"שים, למרות שדקה לפני כן הם טבלו בתוך האש ואיבדו את חבריהם".

״אם חמאס חשבו שיש להם ראש קשה, אז הם גילו שגולני הוא ראש קשה עוד יותר״. סא״ל אלקבץ. צילום: אייל מרגולין, ג'יני

הייתה לך תוכנית סדורה לשיקום הגדוד?
"החשוב ביותר היה לחזור לשגרת האימונים, כי זה מחזיר לתלם. בנוסף, שוחחתי עם כל מחלקה באופן אישי והעמדנו לרשות החיילים סיוע נפשי. הייתי המון עם החיילים, השתתפתי איתם בתרגילים וחיבקתי אותם. היה חשוב לי לשמור על האחדות".

היו אצל החיילים רגעי שבירה?
"היו תופעות האופייניות לתקופה שאחרי לחימה. כמה חיילים ביקשו לשנות תפקיד, וזה מובן. רובם הרגישו ההפך, והמשיכו לפיקוד ולקצונה. לאחר המבצע עשינו סקר בחטיבה. רוח החיילים לא נשברה. הם נותרו חדורי אמונה ודיברו על רעות ואחווה".

מדוע נדרשה שנה כדי להקים מחדש את מחלקת התצפית?
"לוקח זמן להכשיר חיילים חדשים".

היה לך קשה לעזוב את הגדוד ולהפוך לסגן מפקד החטיבה?
"זה לא היה פשוט. גדלתי ונלחמתי בגדוד 13. שלושה ימים לאחר הכניסה לתפקיד הגעתי לצפות בתרגיל פלוגתי בגדוד וזה היה מוזר ומבאס, כי קלטתי שהם לא הלוחמים שלי יותר. יש להם מפקד אחר עכשיו. למרות החוויות שעברנו בצוק איתן, צריך לדעת להרפות".

מה לקחת משג'אעייה לתפקיד החדש?
“את חשיבותה של המוכנות למלחמה, הכשירות, האמצעים והפקת הלקחים".