קרב סרפאום של חטיבת הצנחנים, ב–17 באוקטובר 1973, היה מהלך ההכרעה של מבצע אבירי לב לצליחת תעלת סואץ, שחולל מהפך במלחמת יום הכיפורים, כפי שטען מפקד האוגדה, אריק שרון, אז, וכפי שטוענים היום שני קצינים בדימוס שהשתתפו בקרב: סגן שר החינוך לשעבר, אל"מ משה פלד, שהיה קמ"ן הגדוד, וסא"ל יצחק באדר, שפיקד על מחלקה.

ההכרעה הייתה בכך שלאחר סיומו נסוגו המצרים חמישה קילומטר מציר “טרטור" צפונה, ואפשרו לצה"ל להעביר עליו את גשר הגלילים. קרב סרפאום היה גם אחד הקרבות המוצלחים של צה"ל באותה מלחמת מחדל. למרות זאת, מרדו חלק ממפקדי הפלוגות במפקד גדוד 565, סא"ל דן זיו, שפיקד על הקרב, וביקשו להדיחו. היו צנחנים שהשמיצו אותו אז וממשיכים להשמיצו גם כיום. לראשונה, אחרי 42 שנים, מוכן דן זיו להתראיין בלעדית בנושא ל"מעריב־סופהשבוע".


אין איש על העצים


סא"ל במיל' דן זיו, מדוע שתקת 42 שנים?

“בהתחלה שתקתי כי ביקשתי להבין מה אירע ברמה הטקטית שהייתה מורכבת מאוד, ברמה האופרטיבית שהייתה רוויית יצרים של מלחמות גנרלים, וברמה האסטרטגית שחלקים ממנה אינם ברורים עד היום. במקביל, התנהלה נגדי מערכה של השמצות, שספק אם מפקדים רבים בצה"ל חוו כמותה. אמרתי לעצמי שאדבר, כשאבין מה היה וכשישקע אבק ההשמצות. אחרי 42 שנים, כשאני בן 79 וארבעה חודשים ועדיין במלוא כושרי הקוגניטיבי, אני מוכן לדבר". 
 

מהו הרקע לקרב סרפאום? סגן מפקד החטיבה דאז, אל"מ במיל' אריק אכמון, אמר לי שאלמלא פעילותך המבצעית יוצאת הדופן לא הייתה מתרחשת הצליחה כלל, אך בגלל פעילותך בסרפאום הסתיים הקרב בכישלון. יצחק באדר, שפיקד על מחלקה בקרב, שותף לשתי ההערכות של הסמח"ט, על אף שהוא מודע לתוצאות החיוביות של הקרב.
 

“בחצות יום א', 14 באוקטובר, לאחר השמדת השריון המצרי שתקף באותו יום את כוחותינו, הודיע לי המח"ט, דני מט, שלמחרת נצלח לגדה המערבית של תעלת סואץ. לדבריו, מפקד האוגדה, אריק שרון, שהכיר אותי היטב מאז פעולות התגמול וקרב המיתלה בשנות ה־50, קבע שגדוד 565 בפיקודי יצלח ראשון, יחד עם פלוגת ההנדסה החטיבתית שעליה פיקד אביק מבית אלפא. אחרי יצלח גדוד 416 בפיקודו של צביקי נור. בצהרי יום הצליחה עדיין לא היו לחטיבה זחל"מים להגיע לתעלת סואץ.

"בלי זחל"מים אי אפשר היה לקיים את הצליחה. לא סמכתי על איש. אף על פי שזה היה תפקיד מטה החטיבה, או האוגדה, שלחתי את קצין המנהלה של הגדוד, חנן ארז, ואוטובוס עם 30 נהגים, לרפידים, הבסיס המרכזי של צה"ל בסיני, להשיג זחל"מים. הם חזרו לחניון הגדוד ב'פונדק 76' בדרך לתעלה, עם 30 זחל"מים חדשים שנועדו ליחידה אחרת. עשרה זחל"מים נתתי למח"ט, דני מט, והם שימשו בין היתר את פלוגת ההנדסה. עם 20 זחל"מים הגעתי לתעלה, בראש 300 צנחני מילואים, שהם שני שלישים ממצבת הלחימה של הגדוד".



דן זיו ואברהם שאקי בשחזור הקרב. צילום: ד"ר אורי מילשטיין


קצין המודיעין שלך, משה פלד, אומר שיצאתם למשימה בלי שום מידע על הכוח המצרי בגדה המערבית של התעלה.

“גרוע מכך: לאור מה שהתרחש עד אז במלחמה הנחתי שבגדה המערבית של התעלה ניתקל בכוח שריון וחי"ר מצרי. באחת־עשרה בלילה, כאשר היינו כעשרה ק"מ מהתעלה, בצומת כביש החת"ם וציר ‘עכביש', הגיע אלי מט ודיווח לי שרק גדודי יצלח, כלומר מחצית הכוח, היות שלגדוד 416 אין זחל"מים. על פי שפת הגוף שלו התרשמתי שהוא מצפה ממני שאומר לו: ‘בתנאים כאלה אינני מוכן לסכן את פקודי ואינני צולח'. כך היו משיבים כנראה רוב המג"דים המכונים ‘השקולים'. באותו רגע חשתי מאחורי גבי את אבי, שמחה הכורם, מאיילת השחר, ומעליו את עם ישראל מציבים שאלה בפני: ‘האם אתה מרים את הכפפה או מצטרף לאלה האומרים שאי אפשר ב־50% של הכוח לבצע את המשימה?'.

"זאת הייתה חוויה שקבעה את התנהגותי. אמרתי לו: ‘אני צולח'. הוא שאל: ‘איך?'. הבהרתי לו שברשותי שש פלוגות, ובהתאם לתוכנית המקורית אני אתפוס גם את גזרת שני הגדודים, ואני מקווה שהכוח של צביקי יגיע תוך זמן קצר. המח"ט שאל אותי: ‘ומה יהיה אחר כך?'. עניתי לו: ‘אתה המח"ט, זו הבעיה שאתה צריך להתמודד איתה'. הוא הבין. נפרדנו וכל אחד פנה לדרכו.

"
עוד לפני שצלחנו היה לנו הרוג אחד מפגז שלנו: דוד ואזה. 70 טונות פגזים שוגרו באותו לילה לגדה המערבית, אחד סטה ונפל עלינו. באחת ועשרים אחר חצות, אור ליום שלישי 16 באוקטובר, צלחנו את תעלת סואץ על גבי סירות".


באיזה כוח מצרי נתקלתם בגדה המערבית?

“בעת הצליחה ובשעות שלאחריה לא פגשנו שום כוח מצרי, רק כשהאיר היום פגשנו פה ושם כוחות מצריים לא משמעותיים. בשבע בבוקר הצטרפו אלינו טנקים ונגמ"שים של חטיבת חיים ארז, והוחל בחיסול בסיסי הטילים והשריון בעומק מצרים. באותו יום היה לנו הרוג שני, ראובן גל, שוב מאש כוחותינו, ואני לוקח על עצמי את מלוא האחריות. לצערי, אש דו־צדדית של כוחותינו מתלווה לכל קרב, וגם התרחשה במבצע צוק איתן. באותו יום הייתה עלינו הפגזה מצרית דלילה שגברה מאוד למחרת".


לבצע בכל מחיר


ביום ד', 17 באוקטובר, בסביבות תשע בבוקר, שלח אותך המח"ט מט צפונה לכיוון איסמעיליה. מה הייתה הפקודה?

“לנסוע צפונה עם פלוגת צנחנים על עשרה זחל"מים ושני טנקים, על פסי הרכבת, בציר, שבמפת הקוד של המלחמה, 'סיריוס', מכונה 'ציר מסכה', עד מתג 31, מרחק של ארבעה ק"מ צפונה, בדרך אוויר מראש הגשר, לחפש קת"קים (קציני תותחנים קדמיים) על עצי האקליפטוס, ולדפוק אותם. הפקודה הדגישה: ‘היות שחיים ארז, מח"ט חטיבת הטנקים 421, פועל מצד מערב של המסילה, אסור לרדת ממסילת הברזל מחשש לירי דו־צדדי בין הכוחות'.

אחרי נסיעה של כשני ק"מ לא היו יותר עצי אקליפטוס בציר, ועד אז לא גילינו שום קת"ק. במהלך הנסיעה לחצו עלי אסא קדמוני ואודי בצר לרדת מהמסילה ולנסוע בדרך העפר, כי הם לא ידעו איזה פקודות אני קיבלתי. בשלב די מוקדם טנק אחד פרש זחל, ונותרנו עם טנק אחד בלבד. במתג 31 פקד עלי מט בקשר להתקדם לנקודה 30, הנושקת לבסיס לוגיסטי דיביזיוני ‘אורחה', ולהמשיך משם לנקודה 29, מרחק של כתשעה ק"מ מראש הגשר בהתאם לפקודות שקיבל ממפקד האוגדה שרון".
 

בדרך מ–31 ל–30 הבחנתם בעמדות מצריות בצדי הדרך, וממרחק לא רב ראיתם חיילים מצרים. קדמוני ובצר הזהירו אותך שהכוח עלול להיכנס למארב מצרי, ולחצו עליך לחזור לראש הגשר, או לפחות להתקדם ברגל. מדוע המשכת?

“היות שהם לא הכירו את הפקודות שקיבלתי, הם לחצו במהלך הנסיעה, ואחר כך עצרנו, ירדנו מן הזחל״מים וצפינו במצרים זמן ממושך. גם אחרים ביקשו ממני לסיים את הסיור או להתקדם רגלית, כדי להימנע מפגיעת סאגרים ואר־פי־ג'י בטנק ובזחל"מים. שקלתי את דבריהם בכובד ראש, אף שלא קיימתי בשדה הקרב ‘אסיפת קיבוץ', ולכן היו כאלה שנפגעו.

"אלה היו שיקולי: את רעיון הסיור הגה שרון, שאותו הכרתי היטב מקרוב, מאז גיוסי לצנחנים ב–1954. מט היה צינור תיווך. את שיקוליו של שרון לא ידעתי אז, וכמובן לא הבנתי, אך היה ברור לי שהוא זומם משהו ‘שרוני', שאחרת מה פתאום ישגר כוח צנחנים קטן ובודד שאינו מסוגל להגן על עצמו לעומק השטח המצרי? על פי עקרונות מהפכת ה–101 של אריק, שאני שותף לה, החלטתי להיצמד למשימה ולא לסטות ממנה". 


בראיון עם הסמח"ט י"ב (יהודה בר) הוא אמר לי שלפעמים שומה על מפקד לא למלא את המשימה, אם מילוי המשימה מסכן מאוד את פקודיו.

“כך חשבו גם מפקדי צה"ל בקרב תל מותילה ובפשיטת פלמה, ולכן התחוללה מהפכת ה–101 שעיקרה: ביצוע המשימה בכל מחיר כפי שדרש אז הרמטכ"ל משה דיין וכפי שביצעו אריק שרון ופקודיו בשנות ה־50. זאת מסורת הצנחנים ואני דבק בה. ולגופו של עניין: מנקודה 31 ראיתי בין הבתים, בסביבות נקודה 30, הרבה חיילים מצרים מסתובבים בחוסר סדר. הערכתי שבפעולה מהירה ונחושה נוכל להשמידם, ובאינטואיציה שיערתי כי זאת הייתה המשימה שהטיל עלי אריק".
 


יצחק באדר. צילום: אורי מילשטיין
 

מדוע אריק לא דיבר איתך ישירות באותו יום ולא אמר לך מה בדיוק הוא מצפה ממך? הרי הייתם ביחסים קרובים הרבה שנים, הוא העריך אותך מאוד, ואף העניק לך את אות הגבורה בקרב המיתלה במבצע קדש, על פעולה דומה. ובזמן הקרב אין משמעות רבה לדרגות.

“חשבתי על כך בזמן אמת, כי התיווך של דני מט רק הפריע, כפי שניתן ללמוד היום מתמלול רשת הקשר החטיבתית. המח"ט לא הבין לחלוטין את ההתרחשויות. לא הייתה לי תשובה. היום אני מבין, לאחר שיחות עם אריק, עיון במסמכים וחשיבה ארוכת שנים: יום לפני כן ובאותו בוקר הזהירו מפקד החזית, חיים בר־לב, ואלוף הפיקוד, שמואל גורודיש, את שרון, שאם ינקוט יוזמות עצמאיות ואם ישלח כוחות לעומק מצרים, הוא יודח מיד. שרון כהרגלו התחכם: הוא שלח מג"ד שסמך עליו למשימה מסוכנת ביותר בעומק השטח המצרי, והסווה אותה בחיפוש אחרי קת"קים שלא היו על עצים. הוא לא היה יכול לדבר איתי ישירות, כי אז המאזינים בקשר הגדודי היו מדווחים לבר–לב. הוא סמך עלי שאבין ואבצע. ולא אכזבתי את מפקדי".


פיברקו כאן את המחדל


אז למען מפקדיך הבכירים גררת את פלוגה ב' של מנחם רייניץ למארב מצרי, למותם של תשעה מאנשי הפלוגה, של מחלץ אחד ושל שני אנשי שריון - בסך הכל 12 לוחמים.

“ראשית, לא היה שם שום מארב מצרי מתוכנן. היה שם כוח מצרי לא מאורגן ואנו תקפנו אותו בהפתעה. שנית, לצערי, זה המחיר של ביצוע המשימה בכל קרב. חברים קרובים שלי נהרגו בהרבה קרבות שבהם השתתפתי, ושעליהם פיקדתי, לרבות מבצע קדש ושחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, שבהם שימשתי כסמג"ד. כשהתקדמתי צפונה ממסכה 31, ידעתי שהמשימה מסוכנת מאוד. וגם חיי בסכנה".

"במשך כל הקרב אני הייתי בנקודה הקדמית והמסוכנת ביותר. תוך כדי נסיעה נפגע הטנק השני. עקפתי אותו והמשכתי. אחרי המשיכו הזחל"מים בפיקוד מנחם רייניץ ואיציק באדר. הזחל"ם בפיקודו של הסמג"ד עוזי אילת נפגע, הזחל"מים שאחריו נעצרו ואחדים נפגעו. בחיפוי הקמ"ן משה פלד שעלה על הטנק הפגוע וירה על המצרים ממקלע המפקד, פינו הלוחמים את הנפגעים לבית הדרומי של מתחם תחנת הרכבת והכפר סרפאום הידוע כ'בית החווה'. אני המשכתי הלאה באש ובתנועה, עד שהגענו למוצב מצרי קדמי שחסם את המשך התנועה. הבנתי שלא אוכל לפרוץ אותו. הודעתי לרייניץ ולבאדר שיסתובבו וישובו לאחור, לעוזי. גם אני התכוונתי לשוב לאחור ובסיבוב נתקע הזחל"ם שלי בחול. פקדתי על הלוחמים לקפוץ מן הזחל"ם ולהתרכז במרפסת של אחד הבתים. אסא קדמוני נותר על הזחל"ם וירה במקלע ואודי בצר כיוון את הנהג, משה בן צור ז"ל, שנהג במלחמת ששת הימים את הזחל"ם של מוטה גור לעיר העתיקה. האש עלינו גברה מאוד. החלטתי להישאר במרפסת המבנה. בן צור החנה את הזחל"ם בין שני מבנים. השעה הייתה שתים־עשרה וחצי, היינו 14 לוחמים, והחל קרב מטווחים קרובים ביותר".


מדוע לא נסוגות על הזחל"ם או ברגל כ–300 מטר דרומה, כדי להתחבר לעיקר הכוח בבית החווה?

“הערכתי כי יהיה בטוח יותר להתגונן בחסות בתי הכפר, מאשר לסגת חשוף לאש האויב. גם התקשרתי לדני מט וביקשתי חילוץ, ותכננתי שיחד עם כוחות החילוץ, שאמורים היו להגיע הרבה יותר מהר משהגיעו, נכבוש את המוצב הקדמי ונתקדם לנקודה 29 על מסכה, כפי שהורה שרון. הייתי אופטימי מדי: החילוץ הגיע אלינו רק אחרי שלוש שעות של לחימה. על כך אין לשבח כמובן את מפקדת החטיבה, ואולי זה אחד המפתחות להשמצתי במשך שנים - כדי להסוות מחדלים קשים, מפברקים מפקדי החטיבה מחדל שלא היה".


איך שרדתם מול כוח גדול בהרבה ובלי שום סיוע? לפי סמח"ט ב', אל"מ במיל', אריק אכמון, ולפי מפקד גדוד המרגמות והמס"ח (מפקד סיוע חטיבתי), סא"ל במיל' אורי וגמן, לא זיהית את עצמך על מפה ולא טיווחת כהלכה את הסיוע.

“בשלב הראשון, כאשר התקדמתי מ–31, הוריתי לקת"ק חנן דוידסון לטווח ארטילריה על המצרים. לדבריו, הוא לא הצליח ליצור קשר עם וגמן ועם החטיבה במשך כ־30 דקות. זה כשלעצמו היה שווה בדיקה. אחר כך, בזמן הקרב, ביקשתי מווגמן להפגיז את המצרים שבסביבתי. כאן כנראה חלה אי הבנה: סברתי שלא שוגרו פגזים אל המצרים שתקפו אותי, וביקשתי מווגמן לדייק. הוא לעומת זאת טען שאני נותן נקודת ציון שגויה, והציע לי לערוך ניסוי תוך כדי קרב. דחיתי את הצעתו, היות שהייתי בין בתי הכפר סרפאום ולא יכולתי לראות את הנפילות במדויק, על צעקותיו בקשר עניתי לו ש'איננו נמצאים ברחוב דיזנגוף בתל אביב אלא בקרב', והיו בינינו לצערי חילופי דברים קשים. רק לאחרונה הסב את תשומת לבי קצין הקשר החטיבתי, פוחי, שהיה בקרב לצדי, שנפלו לידינו פגזים שלנו, והם השתיקו מדי פעם את ירי המצרים.
 

“לגופו של קרב, המצרים לא הסתערו עלינו, אלא ירו מהגגות, מהחלונות ומרחוק. התחלקנו לשלוש קבוצות: על הגזרה הצפונית הגנו אסא קדמוני, הלוחם אברהם שאקי, הקצין הטרמפיסט מאיר הפנר ז"ל, והלוחם ישראל אדוד ז"ל. איתי במרכז הגנו הקמב"ץ בארי חזק ז"ל, משה בן–צור, קצין קשר יוסי שפרמן (פוחי), הקשר האישי שלי קלנר והקשר מיכה הראל. ובדרום הגנו אודי בצר, חנן דווידסון ז"ל וקשרו מאיר שרעבי (חמודי). כך לחמנו כארבע שעות מול כוח מצרי שלפי אחת הגרסאות נמנה עם שני גדודי קומנדו מצריים ששמרו על המתחם הלוגיסטי הדיביזיוני הסמוך".
 

לפי מפקד פלוגת החילוץ, אל"מ במיל' נחשון ישראלי, מגדודו של צביקי, כשהוא חבר אליך בסביבות השעה ארבע וחצי, היית רגוע ואף ביקשת לתקוף את המצרים יחד עם הכוח שלו, לחסל את המוצב המצרי שאנשיו תקפו אותך, ולהמשיך למסכה 29. היש בכך היגיון?

“אכן כך. הערכתי שבכוח משולב נוכל לכבוש את המוצב המצרי שאנשיו תקפו אותנו. הרי את רפיסותם הם חשפו באופן שבו הם תקפו אותנו. גם אל"מ במיל' דובי הלמן, שפיקד אז על הסיירת, היה שותף לדעתי. נחשון אמר שהוא נשלח לחלץ אותי ולא לתקוף את המצרים. הוא התקשר לסמח"ט י"ב, שנמצא 300 מטר מדרום לנו, יחד עם עוזי אילת, ודיווח לו. הסמח"ט מינה בקשר את נחשון למפקד במקום, והורה לו להיחלץ לכיוון ראש הגשר. קיבלתי את הדין".


לפי תיאורך מדובר באחד הקרבות המוצלחים במלחמת יום הכיפורים, אם לא בכל מלחמות ישראל. איך קרה שהקרב הושמץ כל כך ושני מפקדי פלוגות, מנחם רייניץ וגדעון ביקל, בסיועו של אסא קדמוני, אף ארגנו מרד נגדך ודרשו להדיח אותך מפיקוד על הגדוד תוך כדי מלחמה - אירוע חד־פעמי בתולדות הצנחנים?

“חברו לכך גורמים אחדים ואלה עיקרם: את מפקדי הפלוגות הסיתו הקצינים אסא קדמוני ואודי בצר, שלא היה להם שום תפקיד בגדוד באותה מלחמה, אך נטלתי אותם איתי כקציני צנחנים ותיקים ומנוסים, לסיור המסוכן. גדול המסיתים היה אסא קדמוני, שלחם מצוין, והמלצתי עליו לצל"ש, אך בשום אופן לא לעיטור הגבורה. אסא היה מאוד אינטליגנטי והיו לו כושר דיבור וכושר שכנוע יוצאי דופן.


אסא קדמוני מוחה נגד בר לב. צילום: גל עגור

יחד עם זאת, כבר בתחילת 1973 המלצתי להעבירו מן הצנחנים, משום שהתנהגותו הייתה מופרעת במידה קיצונית, עקב מצבו הנפשי המעורער והייתה על כך הסכמה כללית. לעניות דעתי, הקרב גרם לו הלם, והפוסט־טראומה שחררה אצלו גורמים תורשתיים של סכיזופרניה ופרנויה, שאחר כך אובחנו באופן מקצועי. בעיקר שכנע אסא את המ"פ גדעון ביקל. סילקתי את שניהם מהגדוד, ובזה הסתיים המרד, אבל חלק מן המורדים המשיכו להשמיץ, אף שאת פרטי הקרב לא הכירו, והיו גם שאימצו את השמצותיהם".


מדוע לא קיבלת את גיבויה המלא של מפקדת החטיבה שחבה לך את עצם ביצוע הצליחה?

“דני מט כבר היה בימי השקיעה שלו וללא יכולת להנהיג את החטיבה למשימותיה באופן אופטימלי. הוא מינה את אריק אכמון לחקור את הפרשה. אכמון עשה עבודה שטחית, לא הבין את פרטי הקרב ואת משמעותו, שחזר את הקרב יחד עם קדמוני, וכנראה הושפע ממנו מאוד, ואף היה אחראי להענקת עיטור הגבורה שנועד לא רק לשבח את קדמוני, אלא גם לבקר את תפקודי. אחרי חשיבה של 42 שנים, אני סבור שאת מט ואכמון הניעו תחושות אישיות כנגד המג"ד שעשה את עיקר העבודה של החטיבה הן בהשגת הזחל"מים לצליחה, הן בביצוע הצליחה עם 50% מהכוח המתוכנן והן בקרב סרפאום".